קטן שהזיק אופני חבירו בתלמוד תורה

התשובה

לכאורה על פניו נראה שאין מקום לחייב שום צד מהדין עפ"י המבואר בכמה מקומות שקטן שהזיק פטור מלשלם מהדין, ואף אביו פטור מתשלומים ועיין בתשובות קסט -ע' שהרחבנו בדין זה, וחבל לכפול את הדברים. אלא שהיו שרצו לחייב את הנהלת בית הספר מדין שומר. שהרי פסק מרן (סימן שצא סעיף יב בסופו ): והוא הדין מי שמסר ביתו לשומרו והיה בו חש"ו (חירש, שוטה וקטן) צריך לשומרם שלא ידלגו מלמעלה למטה, ולא מלמטה למעלה. ע"כ. והביאור בדבריו לכאורה הוא ששומר שקיבל עליו שמירה על הדירה, צריך לשמור על הקטן שלא יזיק את החפצים בדירה, שאם יזיק, אותו השומר יתחייב בתשלום הנזק. ומוכיח שברגע שיש חיוב שמירה, אז גם על היזק קטן יש חיוב תשלום. ואם כן בנידון שאלתנו, הקטן היה ברשות ובזמן תלמוד התורה, וממילא יש להם (להנהלה, לרב, לשומר) דין שומר על הילד. וכיון שהילד הזיק בזמן שמירתן, אזי לכאורה חייבים הם בתשלום הנזק. אלא שנראה שיש לפטור את תלמוד התורה מחיוב הנזק , ונוכיח זאת מדברי הרמב"ם (הלכות נזקי ממון פרק א הלכה א): "כל נפש חיה שהיא ברשותו של אדם שהזיקה הבעלים חייבים לשלם, שהרי ממונם הזיק שנאמר (שמות כ"א כ"ה) כי יגוף שור איש את שור רעהו וכו". עכ"ל. הנה דקדק הרמב"ם לכתוב שאינו חייב אלא על נפש חיה שברשותו ושהוא ממונו. ומבאר האור שמח (שם), שמה שדקדק הרמב"ם לכתוב "ברשותו" הכוונה בזה היא למעט דברים שאין לו בהם קנין ואינם ברשותו, שלא חל חיובי ממון המזיק אלא על דבר הנקנה לאדם בקנין ממוני, ואז חל עליו חיוב לשלם אם הממון המזיק הזיק ולא שמרו כראוי ,אבל דבר שאין לאדם קנין בו לא יחול עליו חיובי ממון המזיק כלל ואין חייב לשמור שלא יזיק. וכיון שבנו (או במקרה שלנו תלמיד קטין הלומד בתלמוד תורה) אינו קנינו ואינו שלו כלל ממילא לא חלין עליו חיוב ממון המזיק ואינו חייב לשמור שלא יזיק אלא מצד חינוך בלבד, וכיון שאין אפילו לאב קנין בבנו ואינו ברשותו ואינו כממונו פשוט שאפילו האב פטור בנזקי בנו. ואם כן, הטעם שכתב מרן (סי' שצ סעיף יב) שהשומר חייב על נזקי הקטן, אינו מחמת שקיבל שמירה על הקטן, שאין לו בהם קנין כלל, אלא חייב בנזקי הקטן, כי קיבל שמירה על הכלים שבבית, ועל הכלים שבבית חל עליו דיני שומר, וצריך לשמור את כלי הבית מכל מיני מזיקים, ואם הקטן יכול להזיק לכלי הבית, צריך לשמור שלא ינזקו כלי הבית מהקטן, כי קיבל שמירה על כלי הבית, אבל לא מדין שמירה על קטן, ואם כן, אין חיוב לשמור על הקטן שלא יזיק, אלא על החפצים שנמצאים ברשות ובאחריות בית הספר. ומיכון שהאופניים לא היו בשטח תלמוד התורה, אלא מחוצה לו, ותלמוד התורה לעולם לא קיבל עליו שמירה על החפצים שמחוץ לתלמוד תורה, אזי חוזר הנידון הפשוט של קטן שהזיק שפטור. אולם עדיין צריך לעיין מה דעת החוק בנושא, שאולי נוכל לחייב מדין דינא דמלכותא, במיוחד במקרה שבו התלמוד תורה החתים על תקנון שמכיל בתוכו סעיף של פגיעה ברכוש ע"י קטן שההורים מתחייבים בתשלום, ואם חתמו על התקנון הרי זה תנאי שבממון שמחייב בכל צורה. ובכל אופן דעתנו שההורים צריכים לשלם, או על כל פנים להשתתף בתשלום הנזק שנעשה ע"י בנם, הן מצד חינוך, הן מצד חסידות והן מצד ואהבת לרעך, אלא שאין לנו את היכולת לחייב אותם בדין. אמנם יש לציין שבמקרה של גננת (לדוגמא) האחראית לשמור על הילדים בגן, אף שלא ניתן לחייב מדיני שמירה באדם, מכל מקום יש לחייב מצד מנהג מדינה, כיון שהחוק מחייב את הגננת בשמירה, ומחייב גם לבטח את התלמידים בביטוח מפני נזק, וכיון שכל קבלת שמירה היא על דעת המנהג, הרי זה תנאי מפורש שקיבלה על עצמה לשמור על הילד, וההורים שולחים את הילד על דעת כן. וכן כתב בשו"ת משפטיך ליעקב (ח"ה סי' כז הו"ד בפסקי משפט עמ' שלט). ולכן כשהביטוח משלם את הנזק ודורש דמי השתתפות עצמית, הפשטות היא שהגננת צריכה לשלם סכום זה. וכן על בגדיו של הילד חייבת מעיקר הדין כדין שומר שכר, ולכן בגד שהתלכלך בלכלוך שאינו יורד בכביסה, בפשיעת הגננת, כגון שעשתה עם הילדים עבודה עם צבעים ללא סינרים, יכולים ההורים לתבוע אותם בתשלום הנזק. מסקנת הדברים: עפ"י דין תורה, לא ניתן לחייב את ילד המזיק, וכן לא את ההורים ואת התלמוד תורה בנזק האופניים. אולם צ"ע בתקנון תלמוד התורה ולראות כיצד ההתייחסות לנזקי רכוש ע"י הילד, וממילא התקנון החתום יהיה מסמך מחייב אף מבחינה ממונית. ועל כל פנים, ראוי ונכון להורים לשלם או להשתתף בתשלום הנזק.