בעל קצביה שמכר בשר שלא ברמת ההידור שביקש הלקוח

התשובה

שלום וברכה. אולי ננצל את שאלתך, ובדרך אגב נענה על כל האופציות שיכולות להתרחש במקרים מסוג זה, שכן נידון זה נפוץ מאוד והוא מופיע במגוון של שאלות שונות, ובתשובתנו ננסה להשיב על כל האופציות: מכר איסור תורה. מכר איסור דרבנן מכר איסור הנאה. מכר דבר מותר, אלא שונה ממה שהוזמן (דוגמת כשרות אחרת ממה שהזמין). המשותף לכל המקרים שפשוט וברור שאם מדובר שהבינו את הטעות (או את השקר) לפני האכילה, כלומר כל עוד המוצר קיים, אזי ניתן להחזיר את המוצר בטענת מקח טעות, שכן זה לא המוצר שהוזמן, ונידון שאלתנו הוא במקרה שכבר נאכל, או שהשתמשו במקח. וכן נשיב גם על סיום שאלתך, על מי מוטל החובה להשיב את הסחורה, האם על הלוקח או על המוכר. מובא במשנה בבכורות (לז, א) השוחט את הבכור ומכר בשרו ונודע שלא הראהו לחכם ואכלו את הבשר, חייב להחזיר להם את הכסף. וכן השוחט את הפרה ומכרה ונודע שהיא טריפה, מה שאכלו אכלו, ומה שלא אכלו יחזירו לו את הבשר והוא יחזיר להם את הדמים. ומרן פסק את הדינים האלו, והנספחים אליהם בסימן רלד, וזה לשונו: סעיף א השוחט את הבכור ומכרו ונודע שלא הראהו למומחה מה שאכל אכל ויחזיר לו את הדמים והנשאר מהבשר ביד הלקוחות יקבר ויחזיר להם את הדמים: סעיף ב וכן השוחט פרה ומכרה ונודע שהיא טרפה מה שאכלו אכלו ויחזיר להם הדמים ומה שלא אכלו יחזיר לו הבשר והוא יחזיר להם הדמים ואם מכרו הלוקחים בשר זה של טריפה לעכו"ם או שהאכילוהו לכלבים יחשבו עם הטבח על דמי הטרפה ויחזיר להם הטבח את המותר וכן דין כל המוכר דבר שאיסור אכילתו מן התורה: סעיף ג אבל המוכר לחבירו דבר שאיסור אכילתו מדברי סופרים אם היו הפירות קיימים מחזיר הפירות ונוטל דמיו ואם אכלם אכל ואין המוכר מחזיר לו כלום: הגה: מכר לו מבהמה שלא נבדקה כראוי הוי כאסורה מדברי סופרים שהרי הבדיקה היא מדברי סופרים (ריב"ש סי' תצ"ט): סעיף ד כל איסורי הנאה בין מדברי תורה בין מדברי סופרים, מחזיר את הדמים ואין בהם דין מכירה כלל: בנוגע לאיסור מהתורה, הסביר הסמ"ע (ס"ק ד) שאין אכילת הלוקחים חשובה הנאה להם, אלא אדרבא צער הוא להם שעברו על איסור דאורייתא, אף שהיו שוגגים. וכן כתב הנתיבות (חו מ סי' רלד ס"ק ג) שאפילו שהיו שוגגים צריך כפרה ותשובה להגן מן היסורים, כיון שעברו על איסור דאורייתא. אולם באיסור דרבנן פסק מרן (חו"מ סי' רלד ס"ג) שאם הפירות קיימין מחזיר הפירות ונוטל דמיו, ואם אכלם מה שאכל אכל, ואין המוכר מחזיר לו כלום. ומהלשון "אין מחזיר לו כלום" משמע שלא צריך לשלם לו אפילו את ההפרש שיש בין האיסור לבין המותר. והדבר צריך ביאור, שכיון שמכר לו דבר שמחירו שוה פחות, מדוע לא יחזיר לו את ההפרש? והש"ך (יו"ד סי קיט ס"ק כז) כתב, שכיון שהאיסור הוא מדרבנן, רבנן אסרו את האוכל באכילה, אבל לא חייבו ממון במקח טעות. ובדיני ממונות השאירו את זה על דין תורה. והביא שם ראיה מדברי הרב המגיד (פט"ז מהל' מכירה הי"ד). ובנתיבות המשפט (חו" מ סי' רלד ס"ק ג) ביאר שהעובר על איסור תורה אפילו בשוגג צריך כפרה ותשובה להגן מן היסורין, אבל באיסור דרבנן אין צריך שום כפרה, וכאילו לא עבר דמי, והוי כאילו אכל דבר כשר, שהרי נהנה כמו מהכשר, לכן לא יחזיר לו הדמים. אשר על כן, בשאלתנו, בעל הקצביה יכול לטעון קים לי כהש"ך וסיעתו שאינו חייב להחזיר לו כלום, ואפילו את ההפרש בין שווי הכשרויות (כמובן, על אותו אוכל שכבר נאכל) אינו חייב להחזיר, ואם בעל המסעדה עדיין לא שילם על הבשר יכול לטעון קים לי כהפרי חדש שהוא פטור מהתוספת. ויש שפוסקים שישלם רק מחיר שני שליש מהבשר שנהנה (עיין בספר משפט החושן סי' כג). ובנוגע לשאלה השניה. בעל המסעדה יצר קשר עם בעל הקצביה ולאחר דין ודברים (הלא נעימים) שהיו ביניהם, אמר בעל המסעדה שהוא מעוניין להחזיר את כל הסחורה שנשארה אצלו, ולקבל עליה החזר כספי. בעל הקצביה השיב לו "אין בעיה, תבוא אתה ותחזיר את הסחורה, אני לא אמור להגיע עד אליך מרחיק של חצי שעה נסיעה לכל צד". עם מי הדין? הנה בנידון זה כבר פסק מרן הש"ע (חו"מ רלב כא): מכר לו זרעים הנאכלים כגון חטים ושעורים וזרען ולא צמחו, אינו חייב באחריותן, אפילו היה זרע פשתן שרוב בני אדם קונים אותו לזריעה, הואיל ואוכלים אותו אינו חייב באחריות זריעתו (מיהו אם לא נתן עדיין המעות י"א דיכול הלוקח לומר לזריעה קניתי (טור בשם הרמ"ה) וע' למטה סעיף כ"ג) . ואם הודיעו שהוא קונה לזרע חייב באחריותו, והוא הדין לדברים הנמכרים לרפואה ולצביעה וכן כל כיוצא בזה. הלוקח מקח מחבירו והודיעו שהוא מוליכו למדינה פלונית למכרו שם ואחר שהוליכו לשם נמצא בו מום אינו יכול לומר החזר לי מקחי לכאן אלא מחזיר לו הדמים והמוכר מטפל להביא ממכרו או למכרו שם ואפילו אבד או נגנב [אחרי שהודיעו] הרי הוא ברשות מוכר. ואם היה המוכר יודע בממכרו שהיה בו מום, חייב בהוצאות שהוציא הלוקח להוליך אותו למקום פלוני, ואם לא היה יודע שהיה בו מום פטור מהוצאת ההולכה ואינו חייב אלא בהוצאת החזרה. ואם לא הודיע למוכר שמוליכו למדינה אחרת והוליכו ונמצא בו שם מום הרי זה ברשות לוקח עד שיחזיר המקח במומו למוכר: מסעיף זה נלמד שאדם הקונה חפץ מחברו ונמצא בו מום, חייב הלוקח להחזירו אל הבעלים גם אם זה כרוך בתשלום. אך אם הודיעו שהוא לוקחו למקום אחר (ונמצא שם המום) המוכר הוא שצריך לטפל בהבאת החפץ. ובמקרה שמדובר באותה העיר (כמבואר בש"ע רלב, כב) הרי שחובת החזרת המוצר הפגום חלה על המוכר בלבד בכל מקרה, ואין הלקוח צריך לטרוח עבורו, אלא מודיעו על הפגם והמוכר צריך לטפל בזה (כמבואר בסמ"ע ס"ק נג-נד). יתרה מכך, אם המוכר יודע בממכרו שהיה בו מום חייב בכל ההוצאות שהוציא הלקוח (אפילו על ההולכה), וכל שכן שחייב בהחזרה. אולי כדאי להוסיף עוד נידון מסוים. אחד הדברים שטען בעל הקצביה, שההכשר המהדרין רבנות שהוא סיפק, מבחינתו יותר מהודר מאותו בד"ץ ספרדי שבעל המסעדה ביקש, ולכן חשב שאין זו בעיה כלל, כי הוא "מבין יותר" מבעל המסעדה ואין הבדלים בין ההכשרים, ועפ"י זה הורה לעצמו היתר בדבר. אולם גם על זה יש להשיב, שהנה כתב מרן בש"ע (חו"מ סי רלג ס"א): המוכר לחברו מין ממיני פירות ונתן לו מין אחר אין כאן מכר ושניהם יכולים לחזור בהם, כיצד, מכר לו חיטין לבנות ונמצאו אדומות וכו'. וכתב הסמ"ע (שם ס"ק א'), שאפילו אם המין השני הוא עדיף וביוקר יותר מהמין שהתנה עמו בשעת מכירה, אפילו הכי, גם הלקוח יכול לחזור בו כיון שלא זה מה שהתנה אתו. וכעין זה מצינו המקדש את האשה על מנת שהוא עני ונמצא עשיר, אינה מקודשת, כיון שמקפיד על תנאי מסוים אין לשנות מדעתו. ע"כ. ולכן כיון שאמר לו שרוצה הכשר פלוני, אף על פי שלדעת בעל הקצביה ההכשר השני מהודר יותר, אסור לו לשנות מדעתו, וכמו שהגמרא אומרת (ב"מ עח,א) שכל המעביר על דעת בעל הבית בדבר שבעל הבית מקפיד עליו נקרא גזלן. ועל כן אסור לו לשנות מדעת הקונה שהזמין דוקא הכשר מסויים . העולה מן האמור: אין בעל הקצביה חייב להחזיר את הכסף ששולם (אעפ"י שודאי שעבר על איסור גניבת דעת וכו'). אם הכסף עדיין לא שולם, יש אומרים שחייב בעל המסעדה לשלם, ויש אומרים שישלם רק שני שליש משווי הבשר. כל זה בנוגע לבשר שכבר נאכל, אולם הבשר הנותר אפשר להזדכות עליו ולהחזירו מדין מקח טעות. בנוסף, כיון שבעל הקצביה ידע על ה"מום", הוא צריך לשאת בעול החזרת המוצר אליו.