פגמים שנמצאו ברכב לאחר העברת בעלות

התשובה

שלום וברכה. ראשית נבאר שיש לפחות שני סוגי מומים ברכב. מומים קשים, שבעצם מבטלים את הקנייה לגמרי, ובזה שייך לומר מקח טעות. וכן יש מומים שאמנם אינם מבטלים את המקח, אולם צריך המוכר לתקנם. [ומבואר באריכות בסימן רלב, ה]. בכל מקרה, משאלתך משמע שהמוכר לא רוצה לשאת באחריות תיקון המומים, בטענה של מחילה, עקב כך שהסכמת לקנות את הרכב ללא בדיקה. ואם כן, זהו יסוד הדבר שעלינו לחקור בבואנו לדון בשאלתך. והנה, בדין זה אנו צריכים עיון בדבריו של המגיד משנה [הלכות מכירה פרק טו הלכה ג]:"ויש מי שכתב שאם היה הדבר שהלוקח יכול להבחינו לאלתר, כגון: שיכולין לנסותו ולטועמו, ולא הקפיד לעשות כן, והמוכר מכר לו, סתם אינו חוזר". והנה, הנתבע טען, שמכיוון שהסכים ואף הציע לתובע לקחת את הרכב לבדיקה, הרי האחריות למציאת המומים, במידה וישנם, עוברת למכון הבדיקה. ואם הוא לא בודק, הרי שהוא "נושא באחריות", ודברי המגיד משנה הנ"ל, וסברתו כנראה משום ש'סבר וקיבל'. אולם לענ"ד זה רק כשהמום ניתן לגילוי בנקל, מה שאין כן בנידון שאלתנו שלא היה ניתן להבחין במומים בעין רגילה (שאינה מקצועית) והאמת שרבים חולקים על עצם יסוד הדין של המגיד משנה וסוברים שלעולם חוזר אף במקרה כזה. ועתה ראיתי שכתב בספר "המכונית והלכותיה" לרה"ג יצחק קשאני שליט"א [הו"ד בספר עזר לחושן עמ' קסז]: "הלוקח מכונית ולאחר זמן התגלה ברכב פגם. אף על פי שאם היה הקונה לוקח את הרכב לבדיקה היה יכול לגלות את הפגם, בכל זאת רשאי הקונה לתבוע את המוכר ולבטל את המקח". אולם, בספר החשוב משפטי הלר [ח"ב סי' א' אות ב'] כתב, שבמכונית יקרה שאין דרך העולם לקנותה מבלי בדיקה הוי מחדל מצד הלוקח. ומנגד, יש שטוענים שאף שאין להתעלם מדברי "היש מי שכתב" שהובא ברב המגיד, שאם היה יכול לבודקו לאלתר אינו יכול להחזירו, ולכאורה, גם כאן, היה לו לקחת את הרכב לבדיקה. וכיוצא בזה כתב בשו"ת שמחת כהן [ח"ג חו"מ סי' ו'] שהמקבל סחורה דרך הובלה וחתם שקיבל, אינו נאמן לטעון שהיה חסר, מכיון שהיה לו לבודקו לפני שחתם, ואפילו חרם אינו יכול להטיל. אולם עדיין יש להעיר שלא דומה הדבר, שכן בכך שחותם הרי מעיד שהמוצר תקין (כלומר חתימתו היא עדות שקיבל מוצר תקין), מה שאין כן, בנידון קניית הרכב, רכישתו את הרכב ללא בדיקה אינה עדות לכך שהרכב תקין, אלא שהוא סומך או מאמין שהרכב בחזקת תקינות, אולם הוא יודע שתמיד ישנה אופציה לחזור מהמכר במקרה של מום קשה. אולם, דעת חלק נכבד מהפוסקים היא שהרמב"ם והש"ע חולקים על דברי ה"יש מי שכתב". וכך כתבו המשנה למלך והמהריט"ץ והראנ"ח ומהרשד"ם ועוד, שאפילו אם נאמר שההלכה כדברי היש מי שכתב, בכל זאת ממה שהובא בכסף הקדשים שדבר שצריך להוציא עליו הוצאות הוי בגדר אינו יכול להבחינו. משמע, שבכל אופן שצריך להוציא הוצאות, ואפילו מועטות, אין הקונה צריך לבודקו, וממילא הוי בגדר אינו יכול להבחינו. ואם כן, לטענת המוכר שחובתו של הקונה לברר, ויכול היה לקחת את הרכב לבדיקה במכון מתאים וכו' , יש לומר שהרב המגיד התכוון לבדיקה קלה ופשוטה, במקום שיכול לטעום ולדעת לאלתר, אך כל הבירורים לגבי הרכב (הולכה לבדיקה, שהות בבדיקה ובמיוחד הוצאת הבדיקה) כרוכים בהוצאות וטרחות רבות, ולכן הוא סמך על המוכר ולא בדק, ובודאי שאין ללמוד מכאן שלפי שלא בדק הרי שמחל. ובס"ד מצאתי שכך כתב בנו של בעל מחנה אפרים, בספרו קרית מלך רב על הרמב"ם, שכתב על דברי המגיד משנה וז"ל: "ולענ"ד שאין ראיה מכל זה, שעל כורחך לא סותר להיש מי שכתב, שכל שיכול להבחינו אינו חוזר, כי אם כשיכול לנסותו ולאלתר מיד בלי שום טורח, כל כהאי גוונא (מקרה כזה. אב"י) כשלא רצה לנסותו מוכרח שמחל. אבל אם צריך טרחא או זמן כדי ליודעו ולהכירו, גם היש מי שכתב סובר שאם עבר זמן ולא רצה לראותו לא מחל". ויתרה מכך, גם אם המוכר היה אומר לו: "זה הרכב, אם תרצה תבדוק, ואם לא תדע, זה הרכב ואתה לא חוזר עליי בטענת מומים", עדיין לא היה מועיל להחשיב זאת כמחילה עפ"י המבואר בש"ע [חושן משפט סימן רלב ס"ז[: כל הלוקח סתם אינו לוקח אלא הדבר שלם מכל מום. אם פירש המוכר ואמר: "על מנת שאין אתה חוזר עלי במום", הרי זה חוזר, עד שיפרש המום שיש בממכרו וימחול הלוקח. או, עד שיאמר לו: (כל מום) שימצא במקח זה הפוחת דמיו עד כך וכך קבלתי אותו, שהמוחל צריך לידע הדבר שמוחל לו בו ויפרש אותו, כמו המפרש האונאה. הרי, מפורש הדבר, שאף שסיכם איתו במפורש שהמקח הוא "as is" (כפי שהוא) הרי הוא חוזר במקח. ובטעם הדבר כתב הסמ"ע [ס"ק טו] שיכול לומר: "סברתי שאין בו מום, וגם אתה לא אמרת לי כן, מפני שידעת שיש בו מום. אלא, להשביח דעתי אמרת לי כן". מסקנת הדברים: הסכמתך לקנות את הרכב ללא בדיקה, אינה מהווה הסכמה או מחילה למומים שיתגלו ברכב. [כמבואר בגוף התשובה בהרחבה]