"הגבהה גורלית" – כד יקר שנשבר בחנות

התשובה

מובא בגמרא [בבא בתרא פח,א] שלקוח שהגביה מוצר שמחירו קצוב בכדי לבדקו, ונפל המוצר מידו ונשבר. חייב הקונה לשלם למוכר את שווי המוצר. נחלקו הראשונים בהגדרת מעמדו של אדם שמגביה מוצר (לפני ששילם עליו), האם הוא נחשב ללקוח או שדינו כדין שואל. הרשב"ם [ד"ה והני] כתב: הגדרת מעמדו כדין שואל, כי מדובר במוצר שמחירו קצוב, וכן יש ביקוש למוצר, כך שאין למוכר הנאה דווקא מקונה ספציפי זה, ומכיוון והמוכר יכול למצוא קונים אחרים למוצר, נמצא שהקונה הוא הנהנה העיקרי מרכישת המוצר, לכן נחשב לשואל החייב באונסים. גם התוספות [דף פז: ד"ה הלוקח] כתבו: דין לקוח שמגביה מוצר כדין שואל החייב באונסים. אבל רש"י [מס' ב"מ דף פא. ד"ה ונאנסו] הסביר: המגביה מוצר ונפל מידו - חייב מכיוון שנחשב כלקוח, שהרי המחיר של המוצר כתוב על המוצר, והלקוח מעוניין לקנותו, כך שהמוצר נחשב כשייך ללקוח והוא צריך לשאת בהפסדים. הבית יוסף הוסיף: גם מהרמב"ם [הלכות מכירה פרק ד הלכה יד] מוכח שהבודק נחשב ללקוח ולא לשואל, מכך שכתב: "מעת שהגביהו נעשה ברשותו", וכך גם הסביר הרא"ש [סימן כא] והרמב"ן [מס' ב"ב דף פח. ד"ה הא]. אחת מההשלכות למחלוקת זו: לקוח שהגביה את המוצר ללא מטרה לרכוש אותו והמוצר נפל מידו ונשבר. לדעת הרמב"ם הוא פטור מלשלם, כי רק אם הגביה במטרה לרכוש את המוצר הוא נחשב ללקוח וחייב באחריות על המוצר. הגמרא ציינה ג' תנאים בכדי לחייב את הלקוח על שבירת מוצר בטרם רכישתו: מוצר עם מחיר קצוב. מוצר שיש לו ביקוש. הלקוח מעוניין ברכישת המוצר. בגמרא [מסכת בבא בתרא פח, א] מובא התנאי הראשון: (מוצר ומחירו קצוב): "אמר שמואל: הנוטל כלי מן האומן לבקרו ונאנס בידו, חייב. והני מילי הוא, דקיצי דמיה". כלומר, לקוח שהגביה מוצר שמחירו קצוב בכדי לבדקו, והמוצר נפל מידו ונשבר, חייב הקונה לשלם למוכר את שווי המוצר. במסכת נדרים [לא, ב] מובא התנאי השני: (מוצר שיש לו ביקוש): לקוח ששבר מוצר שיש לו ביקוש (זבינא חריפא) - עליו לשלם את שווי המוצר, כיון שיש ללקוח הנאה מרכישת המוצר, ונחשב כאילו הוא כבר רכש את המוצר. מדברי חלק מהראשונים (כגון: הרשב"א על ב"ב) יש אפשרות להבין שזבינא חריפא מוגדר בעצם כך שהוא מוצר טוב וזה גורם ליותר גמירות דעה במקח. אך בראשונים אחרים (יד רמ"ה שם) מפורש, שהגדרת זבינא חריפא נובעת מכך שהלקוח פוחד שהמוכר יחזור בו או לקוח אחר יקח את המוצר, דבר שלא שייך ברוב הסחורות המצויות בסופרים ובמכולות. בסחורות שהם סחורות בוטיק שאין הרבה כמותם וכן בחנויות תכשיטים כן יהיה שייך הדין של זבינא חריפא גם במציאות של ימינו. אבל, מוצר שקשה למוכרו (הגמ' קוראת למוצר כזה: "זבינא דרמי על אפיה", כלומר מקח על הפנים), למוכר יש רצון להיפטר ממוצר זה, והקונה לא מתכוון בהגבהת המוצר לרוכשו, כך שהמוצר נחשב ברשות המוכר עד לאחר המכירה, ואם המוצר נפל מיד הלקוח, הוא פטור מלשלם. הלקוח החליט לא לרכוש את המוצר - נחלקו הראשונים מה דין לקוח שלא רצה לרכוש את המוצר ותכנן להחזיר את המוצר למדף בחנות, אך המוצר נפל ונשבר: יש אומרים (מובא בטור) שהלקוח נחשב לשומר שכר, כי הוא יכל לבחור האם לרכוש את המוצר או לא לרכוש, ובעבור הנאה זו הוא נחשב לשומר שכר. מנגד, דעת הרמ"ה [מסכת בבא בתרא פח,א] שלקוח שלא מעוניין במוצר והוא מעוניין להחזיר את החפץ - הלקוח נחשב לשומר חינם, כי אין לו הנאה שמצדיקה את החשבתו לשומר שכר, לפיכך אין דינו כמו שומר שכר אלא כמו שומר חינם. השולחן ערוך [סימן ר סעיף יא] הביא את שיטת י"א ואת שיטת הרמ"ה: "יש אומרים שהוא כשומר שכר, ויש אומרים שהוא כשומר חנם". קונה או מוכר שהניחו את המוצר בצורה לא יציבה - קונה שהניח את המוצר במקום לא משומר, כגון שהניח את המוצר בצורה לא יציבה על המדף, ולאחר מכן הגיע קונה אחר ובטעות הפיל את המוצר, הקונה הראשון שהניחו בצורה לא יציבה הוא זה שחייב לשלם על המוצר, ולא הקונה שבפועל הפיל את המוצר. כמו כן, אם המוכר בחנות הניח את המוצר בצורה לא יציבה על המדף, או שהניחו על הרצפה, לא ניתן לחייב את הלקוח שגרם לנזק למוצר. דין זה מתבאר מדברי הנתיבות [סימן רצא ס"ק ז]: אדם שעשה מעשה בגוף החפץ, והניח את החפץ במקום שאינו משתמר - חייב גם לשלם על הנזקים שיהיו לחפץ. וכן מבואר בגמרא [בבא מציעא כה:] שמקום שאינו משתמר, קרוי בשם אבידה מדעת, "וכיון שהניחו במקום שאינו משתמר לגמרי, עד שנקרא עליו שם אבידה - הוי כמאבדו ומפסידו בידיים שחייב, אפילו הוא אינו שומר או שהיא שמירה בבעלים... - הוי כמזיק בידיים וחייב". מהו גובה התשלום שצריך לשלם – לכאורה היה מקום לומר שכיוון שהמוכר שילם על המוצר מחיר סיטונאי הרי זה הנזק שנגרם למוכר, ומעבר לכך זה מניעת רווח ואין חובה לשלם על מניעת רווח. אלא שאין לומר כן, כיוון שכרגע המחיר הנקוב על המוצר זהו ערכו, ואין זה משנה כמה המוכר שילם עליו. ועיין בספר הנפלא [משפטי התורה ח"א סי' כו] שפסק שלא נאמר שישלם הגוזל את ערכה כפי שקנה אותה הניזק, ואף לא שאלו כמה היה צפוי להרוויח, אלא כמה שווה להימכר ונקטו את התעריף הזול מביניהם. ויש בדבר היגיון רב, שכן, האם המקבל פריט במתנה לא יהא זכאי לתשלום כיון שלא הפסיד על כך כסף? וכן אם מצא חפץ מההפקר והוא ניזק לא יהא חייב המזיק לשלם עליו? ומאידך, אם קנה מוצר במחיר מופקע האם יחוייב המזיק כמחיר שקנהו? ואם יקנה מוצר במדינה אחרת שישנם שם פערי מחירים משמעותיים יהא חייב כמחיר שקנהו? על כורחך שאין למזיק לשלם אלא כעלות ההיזק במקומו ושעתו. וכן מצאנו שתמיד שָׁמִין את הנכסים על פי שווים במקומם [הש"ע בסי' קא סעי' ט וחזר ושנה כן בריש סי' קג בדין שומת נכסי הלווה]. בעל חנות שפטר מתשלום - ישנם בעלי חנויות שפוטרים את הלקוחות מתשלום על נזקים שנעשים בחנות לפני הרכישה, זאת בכדי לשמר על הלקוחות שלהם. וכן ניתן להסתמך על מוכר שאיננו בעל החנות, שפוטר את הקונה מלשלם על הנזק שנעשה, כי המוכר לא יסתכן בפיטורין רק בגלל מתן פטור מתשלום ללא אישור בעל החנות. מעין סברא זו מבוארת בדברי התוספות [מסכת חולין צז ,א ד"ה סמכינן]: "כיון דקפילא הוא - לא משקר, שלא יפסיד אומנתו". מסקנות הדברים: לקוח שהגביה מוצר שמחירו קצוב במטרה לרכוש את המוצר ונפל מידו - חייב לשלם את שווי המוצר שנשבר. וזהו דוקא שהייתה לו גמירות דעת בדבר לרכוש את המוצר, ללא ספק. לקוח שהגביה מוצר בכדי לבדוק את איכותו או את מחירו וכדו', ולאחר מכן החליט לא לרכוש את המוצר ונפל מידו - לדעת השולחן ערוך, דין הלקוח כשומר חינם ופטור מלשלם במקרה של אונס. (ויש אומרים שדינו כשומר שכר וחייב לשלם). במקרה שבו הלקוח לא ידע את המחיר כגון שהגביה את החפץ כדי למצוא את מדבקת המחיר, נחשב ככלי שאין מחירו קצוב, ואם כן אין דעת הלקוח לקנותו בהגבהה, וממילא לא יהיה חייב באחריות הכלי. במקרה שבו המוצר שהונח ע"י המוכר בצורה לא יציבה - הלקוח בכל מקרה פטור מלשלם, בגלל שני טעמים: א. הנזק נגרם באשמת בעל החנות הניזק (ובזה ישנו חוק בארץ ישראל שנקרא "אשם תורם", שמגבה את הלקוח באופן שהחנות, המדפים או המעברים צפופים מידי). ב. הלקוח היה אנוס (כדעת השולחן ערוך, שדין הלקוח כשומר חינם הפטור מלשלם במקרה של אונס) מיכון שכבר קנה את המוצר ע"י תשלום בקופה, הוי כקניין סיטומתא [המבואר בסימן רא] שמועיל, ואם כן מעתה החפץ ברשותו לגמרי, ואם כן הוא הפסיד את הכלי והבעלים של החנות מעיקר הדין לא צריך להשיב לו את כספו. על פניו צריך לשלם את המחיר הנקוב על המוצר, אבל ראוי לעשות פשרה. ישנם בעלי חנויות שמוחלים על תשלום זה בכדי לשמר את לקוחותיו. וכן, במקרה שיש למוכר ביטוח. לכן, אם פוטר המוכר את הלקוח מתשלום על המוצר ששבר - ניתן לסמוך על המוכר, למרות שהוא לא הבעלים של החנות. ישנה נאמנות למוכר (שאיננו בעל החנות) למחול על המוצר, כי קיימת חזקה לאיש מקצוע שלא ישקר.