מום במקח, על מי חובת ההשבה, על המוכר או על הקונה?

התשובה

שלום וברכה. בתחילה היה מקום לדון בשתי שאלות: היכן נוצר הפגם\ המום? לכאורה היה לומר עפ"י מרן הש"ע בסימן רלב סעיף יא, שבמקרה שלא ניתן להביא ראיה היכן נוצר המקח, ישנה חזקה של "כאן נמצא כאן היה", ואם כן, אם לא הייתה מביאה הלקוחה ראיה שהמום כבר היה בשעת הקנייה, הייתה מפסידה את כספה מבלי יכול לדרוש מוצר חדש. אלא שבנידון שאלתנו מדובר שפקק הבקבוק היה סגור ע"י "טבעת ההידוק", והקרע היה בגוף המוצר, והמוכרת מאמינה ללקוחה שהמוצר היה פגום בשעת הקנייה, וכך באמת נראה. האם הלקוחה השתמשה במוצר לאחר שראתה את המום? בסימן רלב סעיף ו' מציין מרן הש"ע שבמקרה שבו היה שימוש לאחר גילוי הפגם הרי זו מחילה מצד הלקוח. אלא שבנידון שאלתנו מדובר שהלקוחה התקשרה מיד, ולא השתמשה בתכשיר לאחר מכן. (ואפילו במקרה שבו השתמשה, ישנה מחלוקת בפוסקים, האם בכך שהקונה דיווח למוכר על המום, זו פעולה מספיקה כדי לטעון טענת מקח טעות, אפילו אם השתמשו לאחר מכן, שעצם העובדה שיידעו את המוכר זו ראיה שאינו מוחל על המום. ואכמ"ל.) מעתה השאלה העיקרית שצריכה בירור היא על מי מוטלת החובה להחזיר את המוצר הפגום. שכן, והיה והחובה מוטלת על הלקוחה אזי עצם השהות הארוכה ו"הדחיינות" בעצם גרמה להפסד של המוצר, שהלך והתכלה, וממילא גרמה נזק למוכרת. והנה דין זה מבואר במפורש בשולחן ערוך (סימן רלב, כב) : הלוקח מקח ונמצא בו מום ואח"כ אבד או נגנב הרי הוא ברשות הלוקח עד שיחזיר המקח למוכר, ואם התליע או נפסד מחמת המום הרי זה ברשות מוכר, ואם היה לו להודיע למוכר ולא הודיעו הרי זה ברשות לוקח: וכתב הסמ"ע (ס"ק נג- נו): "הלוקח מקח ונמצא בו מום: כאן מיירי (מדובר) שאינו מוליכו למדינה אחרת, משם הכי (משום זה) כתב שברשות הלוקח נגנב עד שיחזיר המקח, ורוצה לומר עד שיודיעו להמוכר שחוזר במקח ויקחו לנפשו, ומיד שמודיעו נפטר הלוקח וכנ"ל: "ואם התליע" :רוצה לומר כיון שנפסד מחמת המום אפילו לא הודיעו להמוכר שחוזר בו אמרינן שברשות המוכר נפסד, שמסתמא אף אם הודיעו לא היה ניצל המוכר מהפסד זה הבא מעצמו מיניה וביה: "ואם היה לו להודיע : פירוש, אם הוא שיש תועלת בהודעתו למוכר כגון שהיה אכלו מהר או שאר תקנות שהיה יכול לעשות באופן שלא היה נפסד ממונו בזה דוקא אמרינן דהוה ברשות לוקח כיון שלא הודיעו להמוכר וגו'. ע"כ. ובענייננו הודיעה הלקוחה למוכרת על מום, מיד כשראתה אותו, כלומר עוד באותו יום, וזה "שהתליע" כלומר נפסד המוצר, אעפ"י שלכאורה יכלה המוכרת להציל אותו, כגון שאם היה מגיע אליה בזמן הייתה יכולה להעביר ממנו לקופסאות קטנות ולמכור יותר בזול, עדיין כיון שהלקוחה הודיעה על המום, אזי מאותו הרגע האחריות לבוא לקחת את התכשיר חלה על המוכרת בלבד, והיא אינה יכולה לצפות שיחזירו את התכשיר אליה, שכן כבר פסק הסמ"ע (סוף סעיף כא, ד"ה עד שיחזיר המקח במומו למוכר וז"ל :בפרישה כתבתי דאינו רוצה לומר דיתנו לידו אלא שיביאו לעיר שהמוכר דר שם ויאמר לו הנה מקחך לפניך בביתי כי אני חוזר בו. ע"כ. ומפורש מדברי הסמ"ע (שעוסק בסעיף כא שם מדובר שלקח הלוקח את המקח מחוץ למדינה מבלי להודיע וחובת החזרה עליו) שאף שצריך הלקוח להחזיר את החפץ, די בכך שמחזיר את החפץ לאותו העיר, ואינו צריך להביא את החפץ ישירות למוכר, שמרגע שהחפץ נמצא באותה העיר, חובת לקיחת החפץ מוטלת על המוכר. מסקנת הדברים : כיון שחובת השבת המוצר הפגום הייתה על המוכרת, ממילא לא יכולה היא לטעון כנגד הלקוחה שבעקבות הדחייה הארוכה של החזרת החפץ נגרם לה הפסד כספי. ובמקביל המוכרת צריכה להשיב ללקוחה את כספה או לתת לה מוצר זהה למוצר שקנתה.