תוקף צוואה שלא נעשתה עפ"י דרך התורה

התשובה

ידוע שדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו, ואין השכיב מרע צריך קניין, אלא בדברים בלבד קנה המקבל את מה שציווה השכיב מרע ליתן לו. אמנם מצאנו מחלוקת ראשונים בבריא המצווה מחמת מיתה, האם דינו כצוואת שכיב מרע? ובשו"ת מהרש"ם (ח"ב סימן מ אות א-ב) כתב שלהלכה הרי זה ספיקא דדינא ואין מוציאים מידי היורשים שהם מוחזקים, אבל אם תפס מקבל המתנה אין מוציאים מידו. לעומת זאת, בריא שאמר תנו מנה לפלוני, נחלקו הראשונים האם חייבים ליתן לו משום מצוה לקיים דברי המת, והובאה מחלוקת זו בש"ע (חו"מ סימן רנ, כג). ואם השליש הנותן את המנה ביד שליש עבור זה לכו"ע אמרינן מצוה לקיים דברי המת. וכן פסק הש"ע (סימן רנב ב): מצוה לקיים דברי המת, אפילו בריא שצוה ומת והוא שנתנו עכשיו לשליש לשם כך. ע"כ. והוסיף הרמ"א: אבל היו בידו קודם ולא לשם כך או שבאו לידו אחר הצוואה אין בזה משום מצוה לקיים דברי המת. עיי"ש. וכתב בשו"ת בנין ציון שדברי הרמ"א בזה הם מכח ספיקא דדינא שמעמידים המעות ביד היורשים המוחזקים. האחיעזר (ח"ג סימן לג) חידש בענין זה להלכה שצוואה שנעשתה על פי חוקי המדינה נחשבת כנתינת הכסף בידי שליש וחל עליה הדין של מצוה לקיים דברי המת. ואם כן, בנידון שאלתנו שהוא מצוה מחמת מיתה וגם עשה צוואה שמועילה על פי חוקי המדינה יש בודאי מצוה לקיים דברי המת, ויתכן שיש אף דין ככתובים וכמסורים ובודאי יש לקיים הצואה כרצון המת. ובספר וישמע משה (ח"ג סי' שכ) כתב שכך הורה לו הגאון רני נפתלי נוסבוים שליט"א, וכן הורה למעשה גאון ישראל הגרי"ש אלישיב זצוק"ל. וכן מורים בבתי דינים באנגליה ובארה"ב. וכן שמענו מפי הגאון הגדול רבי נסים קרליץ זצוק"ל שנקטינן להלכה כדברי האחיעזר בזה. אבל רוב בתי דינים בארץ ישראל אינם מורים כן, אלא מצריכים שיינתן הכסף ביד שליש ממש ורק אז אמרינן מצוה לקיים דברי המת. מסקנת הדברים: נחלקו בתי הדין בארץ ובעולם כיצד להתייחס למקרה הנ"ל, האם צוואה שנעשתה עפ"י חוקי המדינה נחשבת כנתינה לשליש וממילא חל בה החיוב של קיום דברי המת. והמציאות היא שרוב בתי הדין בארץ מצריכים שליש ממש כדי לקיים דברי המת.