האם ניתן לכתוב "ביקורת רעה" ברשתות החברתיות על רשת פיצה שהתעכבה יותר מ-3 שעות בהזמנה?

התשובה

המקרה הזה (או כיוצ"ב) שכיח מאוד (לצערנו) ולכן בחרנו להביא את השאלה הזו בספרנו. בד"כ המציאות היא שנוהגים לפצות את הלקוח (במיוחד במקרה מזעזע שכזה), אבל מבחינה הלכתית לא ניתן לדרוש פיצוי על עגמת נפש, אלא ניתן לבטל את המקח ולקבל את הכסף בחזרה, כפי שבאמת נעשה. אלא שעדיין יש לדון האם קיים חוק שתפקידו לאכוף התנהגות כזאת, ואם כן, האם המקרה שלנו רלוונטי אליו, שכן והיה וקיים חוק כזה הרי שבמקרה כזה אומרים "דינא דמלכותא דינא", כיון שמטרת החוק היא להגן על האזרח, כל שכן מול החברה המפורסמת הזאת (שבעבר ואולי גם כיום ברוב סניפיה) פונה בעיקר לציבור החילוני המובהק, ואם כן, וודאי שתחילת ההתקשרות מולם מותנית בחוק הקיים. והנה אחרי בירור, הסתבר שבמקרה של איחור במשלוח אוכל, אתה זכאי לפיצוי ללא הוכחת נזק לפי סעיפים 18(א) ו-(ד) של חוק הגנת הצרכן. אם האיחור הוא בין שעתיים ל-3 שעות, הפיצוי הוא 300 ש"ח. אם האיחור הוא מעל 3 שעות, הפיצוי הוא 600 ש"ח. אם השליח לא הצליח למסור את המשלוח בפעם השנייה, אתה זכאי לפיצוי נוסף. ואם נצליח להוכיח שהתנהגות השליח (שבמקרה זו הוא מטעם החנות ) הייתה שלא כנהוג, אזי החברה תצטרך לפצות אתכם עפ"י החוק, וזה יהיה הדין גם עפ"י ההלכה משום דינא דמלכותא. בנוגע לשאלתך העיקרית, האם מותר לפרסם ביקורת שלילית ברשת? ישנם מקרים בהם ניתן ולפעמים גם חובה לספר לשון הרע, וזה במקרים בהם רוצים למנוע נזק מאדם אחר. וכפי שכתב רבינו יונה (שערי תשובה שער ג בס"ק רכא): "ודע, כי בדברים שבין אדם לחבירו, כמו גזל ועושק ונזק וצער ובושת ואונאת דברים - יכול לספר הדברים לבני אדם, גם היחיד אשר יראה יגיד, כדי לעזור לאשר אשם לו ולקנא לאמת". החפץ חיים (לשון הרע כלל י סעיף א) פסק את דברי רבנו יונה להלכה. לקמן יובאו שבעה תנאים הנדרשים בכדי שיהיה ניתן לומר לשון הרע לתועלת. נראה שהרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק א הלכה יד) הביא את ההיתר לומר לשון הרע לתועלת - בדין לא תעמוד על דם רעך. כך כתב הרמב"ם: "כל היכול להציל ולא הציל - עובר על (ויקרא י"ט ט"ז) לא תעמוד על דם רעך... או ששמע גוים או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנין לו פח, ולא גלה אוזן חבירו והודיעו ... וכל כיוצא בדברים אלו, העושה אותם - עובר על לא תעמוד על דם רעך ". וכך פסק השולחן ערוך בסימן תכו סעיף א. כך מוכח מדברי החפץ חיים (רכילות - באר מים חיים כלל ט ס"ק א), שאיסור לא תעמוד על דם רעך כולל בתוכו גם חיוב להציל אדם מנזק ממוני, (לא רק על הצלת חיי אדם אלא גם על הצלת ממונו), מכאן שיש חובה ליידע אדם כאשר יש חשש לנזק ממוני וזהו יסוד ההיתר אמירת לשון הרע לתועלת. שבעת התנאים הנדרשים לאמירת לשון הרע בתועלת החפץ חיים (לשון הרע כלל י סעיף ב) הביא שבעה תנאים שנדרשים מכל אדם המעוניין לספר לשון הרע לתועלת, לבדוק ולוודא שהתנאים אכן התקיימו, וניתן להחיל את ההיתר של אמירת לשון הרע לתועלת: א. ידיעת העובדות - המספר מודע לדברים ממקור ראשוני, הוא בעצמו ראה או שמע, אך אם מדובר על שמועה ששמע מאחרים - יש איסור לפרסמו. לאור זאת חל איסור לפרסם שמועות, השערות וספקולציות גם אם מדובר בלשון הרע לתועלת. צריך לציין, תנאי זה לא קיים בנזק גדול כמבואר לקמן. ב. בירור אובייקטיבי בהערכת מידת הנזק - אין למהר לפרסם את העוול לפני שהמספר יברר עם עצמו האם אכן נגרם לו נזק, או אולי מדובר על תחושה סובייקטיבית ועל פרשנות לא נכונה שלו למציאות. החפץ חיים הצריך שתהיה ידיעה האם לפי ההלכה מדובר בנזק או בגניבה. בגלל תנאי זה כתבתי לעיל, שלמעשה רק בבעל עסק נוכל או אם מדובר בהתנהלות לא מקצועית שחוזרת על עצמה מספר פעמים - ניתן לפרסם, כי במקרים אלו הגניבה וההיזק ברורים, אך במקרים רבים של נותן שירות שטעה - יש לבחון האם על פי ההלכה הוא אכן נחשב למזיק, ולצורך כך יש ללמוד את הלכות חושן משפט לעומק. רק דיין שבקי בחושן משפט יוכל לקבוע: "אם הוא על פי דין בכלל גזל או היזק" (כלשון חפץ חיים). ג. הוכחה וקבלת תגובה - לפני הפרסום יש להוכיח את בעל הנזק על הנזק שגרם, ולשמוע את תגובתו, לפעמים המזיק יתנצל יסביר שלא היה מודע או שטעה ויפצה את הניזק, כך שאין כל סיבה לפרסם זאת . ההוכחה צריכה להיות בצורה נעימה, כדברי הרמב"ם (הלכות דעות פרק ו הלכה ז): "וידבר לו בנחת ובלשון רכה". ד. דיוק בעובדות - המספר יוכל לפרסם רק את העובדות, עליו להביא נתונים מדויקים בלי להגזים בתיאור, ובלי להוסיף פרשנויות, תחושות וכד'. החפץ חיים (לשון הרע - באר מים חיים כלל י ס"ק ט) הוסיף: אם הוא מגזים בתיאור העובדות - "פשוט הוא דהוא בכלל שקר, ומוציא שם רע נקרא עבור זה". ה. פרסום מתוך כוונה להועיל ולא מתוך מניעים פסולים - ניתן לפרסם רק אם כוונתו לסייע ולהועיל לאנשים אחרים של ייפגעו, אך אין לפרסם מתוך כוונה לנקום ולפגוע במזיק, או מתוך יריבות אישית שיש בין הצדדים. החפץ חיים בהלכה ג הוסיף: "אם הוא חוטא כמותו, וגם הוא חולה בעבירות האלה כמוהו (מי שרוצה לפרסם את הדברים, עשה בעצמו את אותם קלקולים) - הרי זה אסור לפרסמו, כי איש כזה אין כונתו בגלותו מסתריו לטובה וליראה, כי אם לשמוח לאיד ולבזותו בזה". ו. חיפוש אלטרנטיבות אחרות לפתרון הבעיה - על המספר לבחון האם יש אלטרנטיבות אחרות לפתרון הבעיה, לפני פרסום הדבר ברשתות חברתיות. לכן "אם הוא יכול לסבב את התועלת הזאת גופא בעצה אחרת, שלא יצטרך לספר את ענין הלשון הרע עליו - אזי בכל מקרה אסור לספר." ז. בעקבות הפרסום ייגרם עונש מידתי - יש לבחון האם בעקבות פרסום הסיפור המזיק יקבל עונש חמור יותר ממה שהיה מקבל אילו היה בא לבית הדין. צריך לציין שגם להבדיל אלפי הבדלות ישנו התייחסות בחוק לגבי עניין זה, שלפי חוק לשון הרע (סעיפים 1-2), אסור לפרסם ביקורת שלילית ברבים, כמו למשל ברשתות חברתיות וכד', אא"כ הביקורת נכתבה בתום לב (סעיף 15), במסגרת ביקורת צרכנית לגיטימית על השירות שניתן לו, וכן שמדובר בפרסום אמת עובדתית, ולא בהגזמה, או בתיאור רגשי, או בהבאת נתונים לא מדויקים, כי יש באמת זו משום עניין לציבור, (סעיף 14). אבל השתלחות פרועה בנותן השירות - נחשבת להגזמה ולעבירה על החוק, (לפי סעיף 7א, רשאי בית המשפט לחייב את המפרסם בפיצוי עד סך 50,000 ש"ח גם ללא הוכחת נזק). לכן גם ביקורת שלילית יש לכתוב בצורה עניינית ומכבדת. מסקנת הדברים: צריך זהירות רבה ושיקול דעת גדול בכתיבת ביקורת זו, ופעמים רבות הכעס שיש לנו יגרום לניסוח בעייתי הן מבחינת החוק, והיותר חשוב, מבחינת ההלכה, לכן עצתי היא להניח לזה ולהבליג, כיון שפעמים רבות אולי מדובר במקרה חד פעמי ולא בהתנהגות גורפת, ועל כן כתיבת ביקורת מסוג זה עלולה להיות עונש גדול וחמור יותר מאשר מה שבפועל היה מטיל עליהם בית הדין, ואם כן לא עמדנו בתנאי החפץ חיים לאמירת לשון הרע מסוג זה.