כיצד יש להתייחס לרבנים שבית דין הזהיר מפניהם?

התשובה

שאלה יפה ולצערי מעשית. כאשר בית דין מוכר ורציני, המורכב מדיינים ראויים, בירר את הדברים והוציא הוראה מעשית לציבור, אדם רגיל אינו נדרש לפתוח מחדש את התיק, לעיין בעצמו בעדויות ולהכריע אם הדיינים צדקו. בדרך כלל הוא רשאי לסמוך על בית הדין, ובוודאי שעליו לחשוש להוראתו המעשית ולהימנע מלקבל תורה והדרכה מאותם רבנים. עם זאת, נכון להבחין בין קבלת פסק הדין למעשה לבין קביעה אישית ומוחלטת ביחס לכל פרט מן ההאשמות. האדם יכול ואף צריך לומר: "בית דין מוסמך בירר את העניין והורה שלא ללמוד מאותם רבנים, ולכן אני מקבל את הוראתו המעשית ונמנע מללמוד מהם". אין הוא צריך לומר: "אני יודע בעצמי שכל ההאשמות נכונות, וכל פרט שהתפרסם אכן התרחש". הוא רשאי לסמוך על בית הדין בלי להפיץ שמועות, בלי להוסיף פרטים שלא נכללו בפסק ובלי לכנות את אותם רבנים בכינויי גנאי. אין חובה לערער על בית דין מוכר כאשר בית דין מפורסם ומקובל מוציא פסק, אין אדם מן השורה אמור לחשוד מיד בדיינים, לערער על יושרם או להעמיד את שיקול דעתו כנגד שיקול דעתם. הדיינים שמעו את העדויות, עיינו בחומר ונשאו באחריות להכרעתם. האדם מן הציבור, שלא ראה את החומר ולא שמע את הצדדים, בדרך כלל יודע פחות מהם ולא יותר מהם. לכן אין לומר: "אסור לי לקבל את הוראת בית הדין משום לשון הרע, עד שאבדוק בעצמי את כל העדים והראיות". גישה כזאת עלולה לרוקן את סמכותו של בית הדין מתוכן. בית הדין קיים בדיוק כדי שאנשים שאינם יכולים לברר את הדברים בעצמם יוכלו לסמוך על בירורם של דיינים מוסמכים. עם זאת, אין פירוש הדבר שכל גוף המכנה את עצמו "בית דין" מחייב אוטומטית את הציבור. צריך שמדובר יהיה בדיינים ראויים, מוכרים ובלתי תלויים, שערכו בירור ממשי ופעלו במסגרת סמכותם. אם מדובר בבית דין כזה, אין לאדם רגיל חובה לערער אחריו ללא סיבה ממשית. אין סתירה בין פסק בית הדין לבין הלכות לשון הרע החפץ חיים כתב: "קבלת לשון הרע, דהיינו להחליט בלבו שהדבר אמת, אסור מן התורה" (חפץ חיים, הלכות לשון הרע, כלל ו סעיף י). אולם מיד לאחר מכן הוא מביא את דברי חז"ל: "אף על גב דלקבולי לא מיבעי, למיחש ליה מיבעי". כלומר, אף שאין לקבל שמועה כאמת מוחלטת, חייבים לחשוש לה כאשר הדבר נחוץ כדי למנוע נזק. מקור הדברים בגמרא במסכת נידה, בעניין גדליה בן אחיקם, שלא חשש לאזהרה שנמסרה לו ולבסוף נהרג (מסכת נידה דף ס"א עמוד א). החפץ חיים מסביר: "צריך לקבל את הדבר בדרך חשש בעלמא, היינו רק כדי לשמור את עצמו ממנו שלא יגיע לו היזק על ידו". ובהמשך כתב: "התורה התירה לחוש ללישנא בישא לעניין לשמור את עצמו ואת אחרים ממנו" (חפץ חיים, הלכות לשון הרע, כלל ו סעיף י). כל זה נאמר אפילו בשמועה שלא התבררה בבית דין. קל וחומר שכאשר בית דין מוכר כבר בירר את העניין והוציא הוראת זהירות מפורשת, מותר לסמוך על הוראתו לעניין ההתנהגות המעשית. לכן הלכות לשון הרע אינן מחייבות להתעלם מפסק בית הדין. הן מחייבות שלא להוסיף על הפסק, שלא להפיץ פרטים שאינם נחוצים ושלא להפוך את הזהירות המעשית להיתר לבזות את האנשים שעליהם מדובר. יש הבדל בין קבלת הפסק לבין הפצת כל ההאשמות אדם יכול לקבל את הוראת בית הדין בלי לדעת את כל פרטי הפרשה. אם בית הדין כתב שאין ללמוד תורה מרב מסוים, ניתן לקיים את ההוראה ולהפסיק לשמוע את שיעוריו. אין צורך לשם כך לפרסם ברבים את העדויות, את שמות המתלוננים או את פרטי המעשים המיוחסים לו. אין גם היתר להוסיף על לשון הפסק. אם בית הדין כתב שיש להימנע מלשמוע את שיעוריו, אין להפוך זאת לקביעה שהוא פסול לכל דבר, שאין להשיב לו אבדה או שמותר לבזותו. יש לפעול בגבולות שקבע בית הדין. רב שאינו הולך בדרך טובה מלבד דיני לשון הרע, קיימת הלכה מיוחדת הנוגעת לזהותו של הרב שממנו מקבלים תורה. חז"ל אמרו: "אם דומה הרב למלאך ה' צבאות, יבקשו תורה מפיו; ואם לאו, אל יבקשו תורה מפיו" (מסכת מועד קטן דף י"ז עמוד א). הדברים נאמרו בגמרא במסגרת דיון על תלמיד חכם ששמועתו הייתה רעה, אף שהחכמים היו זקוקים לתורתו. בעקבות זאת פסק הרמב"ם: "וכן הרב שאינו הולך בדרך טובה, אף על פי שחכם גדול הוא וכל העם צריכין לו, אין מתלמדין ממנו עד שובו למוטב" (רמב"ם, הלכות תלמוד תורה פרק ד הלכה א). הרמב"ם מדגיש שאין די בכך שמדובר בחכם גדול. גם כאשר הציבור זקוק לתורתו, אין ללמוד ממנו אם אינו הולך בדרך טובה. נכון שאדם מן השורה אינו יכול לקבוע מעצמו שהרב אינו הולך בדרך טובה רק על סמך שמועה. אולם כאשר בית דין מוכר בירר את הדברים וקבע שאין לקבל ממנו תורה, יש בסיס ברור להימנע מללמוד ממנו. ומה אם הרב מכחיש את פסק הדין? זכותו של אדם להכחיש את ההאשמות נגדו ולטעון שנעשה לו עוול. אולם עצם ההכחשה אינה מבטלת את פסק בית הדין. אילו כל בעל דין היה יכול לבטל פסק רק באמירה שהדיינים שקרנים או מושחתים, לא הייתה משמעות להכרעת בית דין. אם קיימות טענות ממשיות נגד ההליך, כגון שהדיינים היו נוגעים בדבר, שלא נתנו לאחד הצדדים אפשרות להשיב או שהתגלו ראיות חדשות ומשמעותיות, הדרך הנכונה היא להביא את הטענות לפני ערכאה תורנית מוסמכת שיכולה לבחון את הפסק. לעומת זאת, אדם מן הציבור אינו אמור להפוך בעצמו לבית דין לערעורים. עד שפסק הדין יבוטל או ישונה על ידי גורם מוסמך, הוא רשאי לסמוך עליו ולפעול על פיו. אין צורך לקבוע שהרב רשע כדי לבחור רב אחר בחירת רב אינה דומה להטלת עונש. אדם אינו חייב להכריע שאותו רב רשע כדי להפסיק לשמוע את שיעוריו. די בכך שקיים חשש רציני, ובפרט כאשר בית דין מוסמך הורה להתרחק, כדי לבחור רב אחר. ברוך השם, יש בדורנו תלמידי חכמים ויראי שמים רבים שאפשר לקבל מהם תורה ללא כניסה למחלוקת ולספק. גם אם בעתיד יתברר שההאשמות לא היו נכונות, האדם שנהג לפי הוראת בית הדין לא עשה עוול. הוא לא הרשיע את הרב מדעתו, אלא נקט אמצעי זהירות וסמך על הוראה תורנית מוסמכת. אין היתר להפיץ כינויים ופרטים מיותרים גם כאשר מקבלים את הוראת בית הדין למעשה, אין היתר לקרוא לאותם רבנים "רשעים", "שקרנים" או "מושחתים", אלא אם כן בית הדין עצמו קבע דבר כזה ויש צורך ממשי לחזור על הדברים. כאשר אדם נשאל אם כדאי ללמוד אצל אותו רב, ניתן להשיב באופן מדוד: "בית דין מוכר ומוסמך בירר את העניין והורה שלא לקבל ממנו תורה. אינני מכיר באופן אישי את כל העדויות ואינני מוסיף על דברי בית הדין, אבל למעשה אני סומך על הוראתו ולומד מרב אחר". ניסוח זה מצד אחד מכבד את סמכות בית הדין, ומצד שני נמנע מביזוי, מהפרזה ומפרסום דברים שאינם נחוצים. אם הדברים יתבררו אחרת גם הרחקה מרב אינה בהכרח קביעה נצחית. הרמב"ם כתב שאין ללמוד ממנו "עד שובו למוטב" (רמב"ם, הלכות תלמוד תורה פרק ד הלכה א). אם בעתיד בית דין מוסמך ישנה את ההוראה, יקבע שההאשמות לא הוכחו או יורה שהרב תיקן את דרכיו וניתן לשוב וללמוד ממנו, יהיה נכון לפעול בהתאם להוראה החדשה. כל עוד הדבר לא קרה, אין לאדם פרטי סיבה להתעלם מהפסק הקיים. מסקנה כאשר בית דין מוכר, המורכב מדיינים בכירים וראויים, בירר פרשה חמורה והורה שלא לקבל תורה מרבנים מסוימים, אדם מן הציבור אינו צריך לערער על בית הדין או לבדוק בעצמו מחדש את כל העדויות. הוא רשאי, ובדרך כלל גם ראוי, לסמוך על בית הדין ולקיים את הוראתו המעשית. אין בכך היתר להפיץ כל שמועה או לקבוע שכל פרט שהתפרסם נכון. יש להיצמד לפסק בית הדין, לא להוסיף עליו ולא להשתמש בו כתירוץ לביזוי. לכן לענ"ד, הניסוח המאוזן הוא: איננו מכירים באופן אישי את כל העדויות ואיננו קובעים מעצמנו שכל פרט שפורסם נכון. אולם בית דין מוכר של דיינים בכירים בירר את הדברים והורה שלא לקבל תורה מאותם רבנים. אין לנו סיבה לערער על בית הדין ללא ראיה ממשית, ולכן אנו מקבלים את הוראתו המעשית ונמנעים מלשמוע את אותם רבנים. במקביל, איננו מפיצים שמועות, מוסיפים פרטים או מבזים אותם מעבר למה שנחוץ לקיום פסק בית הדין.