האם מחילת הנפגע מנקה את הפוגע מחטאו?

התשובה

שלום וברכה. המחילה אינה הופכת את הפוגע לנקי מכל חטא ואינה עושה אותו לבעל תשובה. היא מסירה את התביעה האישית של הנפגע, אך אינה יכולה לעשות את עבודת התשובה במקומו של הפוגע. בעבירה שבין אדם לחברו יש שני חלקים: א. הפגיעה בחבר והתביעה האישית של הנפגע. ב. עצם העבירה על רצון ה', שציווה שלא לגזול, להזיק, לבייש, לקלל, להונות או לצער אדם אחר. כאשר הנפגע מוחל, הוא מסיר את החלק הראשון. הוא אומר: "אינני תובע אותך ואינני רוצה שתיענש בגללי". אולם החלק השני אינו נמחק מאליו. הפוגע עדיין עבר על מצוות ה', וכל עוד לא עשה תשובה הוא נשאר אחראי לחטאו. המחילה אינה מחליפה תשובה הרמב"ם כתב: "וכן החובל בחברו והמזיק ממונו, אף על פי ששילם לו מה שהוא חייב לו, אינו מתכפר עד שיתוודה וישוב מלעשות כזה לעולם" (רמב"ם, הלכות תשובה פרק א הלכה א). מדברי הרמב"ם עולה שגם לאחר שהפוגע שילם ותיקן את הנזק הממוני, עדיין אין לו כפרה עד שיעשה תשובה לפני הקב"ה. התשובה כוללת עזיבת החטא, חרטה, קבלה לעתיד ווידוי, כפי שכתב הרמב"ם: "ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו, ויסירו ממחשבתו, ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד... וכן יתנחם על שעבר... וצריך להתוודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו" (רמב"ם, הלכות תשובה פרק ב הלכה ב). הנפגע יכול למחול, אבל אינו יכול להתחרט במקום הפוגע, להתוודות במקומו או לקבל עבורו שלא יחטא שוב. שני מסלולים של תיקון בעבירות שבין אדם לחברו נדרשים שני מסלולים של תיקון. המסלול הראשון הוא כלפי הנפגע: להשיב את הממון, לתקן את הנזק, לפייס ולבקש מחילה. המסלול השני הוא כלפי הקב"ה: לעזוב את החטא, להתחרט עליו, להתוודות ולקבל שלא לעשותו שוב. לכן כתב הרמב"ם: "אבל עבירות שבין אדם לחברו, כגון החובל את חברו או המקלל חברו או גוזלו וכיוצא בהן, אינו נמחל לו לעולם עד שייתן לחברו מה שהוא חייב לו וירצהו. אף על פי שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו, צריך לרצותו ולשאול ממנו שימחול לו" (רמב"ם, הלכות תשובה פרק ב הלכה ט). אין די בתשובה כלפי הקב"ה בלי תיקון הפגיעה בחבר, ואין די במחילת החבר בלי תשובה כלפי הקב"ה. מה קורה אם הנפגע מוחל לפני שביקשו ממנו? אם הנפגע מחל מעצמו, הוא מסיר את תביעתו האישית. מעתה, אם הפוגע ייענש מפני שלא התחרט ולא עשה תשובה, אין הוא נענש בגלל הקפדת הנפגע. הוא נענש מחמת בחירתו ומחמת החטא שהוא עצמו ממשיך להחזיק בו. אפשר לומר לפוגע: "אני מוחל על מה שעשית לי ואינני רוצה שתיענש בסיבתי. אבל המחילה שלי אינה יכולה לעשות תשובה במקומך. מכאן ואילך החשבון הוא בינך לבין הקב"ה: האם הכרת בחטא, התחרטת, התוודית וקיבלת על עצמך שלא לחזור עליו". האם בכל עבירה שבין אדם לחברו יש גם עבירה כלפי הקב"ה? יסוד זה עולה בבירור מדברי הרמב"ם. אדם שחבל בחברו או הזיק לממונו אינו מתכפר אפילו לאחר ששילם, עד שיתוודה וישוב. מכאן שתיקון החשבון הממוני או האישי אינו מספיק, משום שנותרה עליו חובת תשובה לפני הקב"ה (רמב"ם, הלכות תשובה פרק א הלכה א). הדבר מובן גם מסברה: מי שביזה אדם לא רק פגע באותו אדם, אלא גם עבר על רצון התורה. מי שגזל לא רק יצר חוב כספי, אלא גם עבר על איסור "לא תגזול". הנפגע יכול למחול על מה ששייך לו, אך אינו יכול למחול בשם הקב"ה על הפרת מצוותיו. גם אם נגדיר את העבירה בעיקר כעבירה שבין אדם לחברו, עדיין המחילה אינה הופכת את הפוגע לבעל תשובה. כל עוד הוא אינו מתחרט, אינו מודה בחטאו ומוכן לשוב ולעשות את אותו מעשה, הקלקול שבבחירתו נשאר. דוגמה מעשית אדם ביזה את חברו ברבים. הנפגע החליט למחול לו, אף שהפוגע לא ביקש סליחה. מצד הנפגע, אין עוד תביעה אישית. הוא אינו רוצה שהפוגע ייענש בסיבתו ואינו מחזיק נגדו טינה. אבל אם הפוגע אינו מתחרט ואף סבור שמותר לו לבזות אנשים, הוא לא עשה תשובה. המחילה אינה משנה את מידותיו, אינה מתקנת את בחירתו ואינה נחשבת לו לווידוי וחרטה. אם הוא ייענש על כך שהוא מבזה אנשים ואינו שב מדרכו, אין זה מפני שהנפגע לא מחל. הנפגע כבר מחל. הוא נענש בגלל מעשיו ובגלל היעדר התשובה שלו. מחילה אינה ויתור על ממון או על הגנה כאשר הפגיעה כוללת חוב ממוני, אין לומר שמחילה כללית על הצער מוחקת בהכרח את החוב. אדם רשאי למחול על העלבון ועדיין לתבוע את כספו או את תיקון הנזק. כמו כן, מחילה אינה מחייבת להשיב את האמון, לחדש קשר או לאפשר לפוגע לשוב לעמדה שממנה הוא עלול לפגוע. אפשר למחול בלב, ובאותה שעה לשמור מרחק ולהגן על עצמנו ועל אחרים. מסקנה מחילת הנפגע אינה מוחקת אוטומטית את כל חטאו של הפוגע. היא מסירה את התביעה האישית של הנפגע ואת האפשרות שהפוגע ייענש בגלל הקפדתו. אולם הפוגע עדיין חייב לעשות תשובה לפני הקב"ה. עליו להכיר בחטא, להתחרט, להתוודות, לעזוב את דרכו ולקבל על עצמו שלא לשוב למעשה. אם הנפגע מחל והפוגע בכל זאת נענש, אין פירוש הדבר שחברו נענש על ידו. הנפגע כבר הסיר את תביעתו. הפוגע נענש, אם נענש, על בחירתו ועל כך שלא עשה תשובה. הניסוח המדויק הוא: המחילה שלי יכולה להסיר את התביעה שלך כלפיי, אך אינה יכולה לעשות תשובה במקומך. לאחר שמחלתי, אינך נענש בגללי. אם לא שבת, החשבון שנותר הוא בינך לבין הקב"ה ובינך לבין המעשים שבהם אתה עדיין מחזיק.