איך ייתכן שרב גדול ותלמיד חכם נכשל במעשים חמורים?

התשובה

ראשית, חשוב להקדים שאיננו יודעים מעצמנו מה בדיוק אירע, ולכן אסור לנו לקבוע עובדות רק מכוח שמועות ופרסומים. אסור לומר בוודאות שאדם חטא כל עוד הדברים לא התבררו לפנינו כדין. עם זאת, כאשר בית דין ידוע ומכובד, המורכב מדיינים מוסמכים, בירר את העניין והוציא הוראה ברורה, יש לקבל את הוראתו המעשית ולחשוש לדבריו. אין הדבר מחייב אותנו לקבוע שכל פרט שפורסם נכון, אך הוא בהחלט מחייב אותנו לנהוג בזהירות. לאחר ההקדמה הזאת, אפשר להתייחס לעצם השאלה: כיצד ייתכן שאדם גדול בתורה ייכשל? גם תלמיד חכם נשאר בעל בחירה ויצר הרע העובדה שאדם גדול בתורה אינה מבטלת את יצרו ואינה שוללת ממנו את הבחירה החופשית. התורה אינה הופכת את האדם למלאך באופן אוטומטי. אדם יכול לדעת הרבה תורה, למסור שיעורים עמוקים ואף להשפיע לטובה על אחרים, ובכל זאת להישאר בעל חולשות, יצרים וניסיונות. חז"ל אמרו: "כל הגדול מחברו, יצרו גדול הימנו" (מסכת סוכה דף נ"ב עמוד א). באותה סוגיה מסופר על אביי, שהיה מגדולי האמוראים, שראה עד כמה היצר יכול להיות חזק והצטער על כך. נאמר לו: "כל הגדול מחברו, יצרו גדול הימנו". עוד נאמר שם שהיצר הרע מתגרה בתלמידי חכמים יותר מבכולם. אין פירוש הדבר שכל תלמיד חכם חשוד, חלילה. גם אין פירוש הדבר שהגדלות בתורה גורמת לחטא. הכוונה היא שאפילו אדם גדול אינו חסין מניסיון. לעיתים הניסיונות שלו חזקים ומורכבים יותר, והוא נדרש לשמירה, לענווה ולעבודה פנימית גדולה יותר. לכן אין לומר: "אם הוא תלמיד חכם, לא ייתכן שנכשל". חז"ל עצמם הזהירו: "אל תאמין בעצמך עד יום מותך" (מסכת אבות פרק ב משנה ד). אם אדם אינו רשאי להיות בטוח בעצמו עד יום מותו, בוודאי שאין הציבור יכול להניח שאדם אחר חסין לחלוטין מן החטא רק מפני שהוא מלמד תורה או נחשב לרב גדול. ידיעת התורה אינה זהה בהכרח לתיקון המידות ידיעת התורה היא מעלה עצומה, אך אדם צריך גם לעבוד על מידותיו, על יראת השמים שלו, על גבולותיו ועל הכנעת יצרו. יכול אדם להיות בעל כישרון גדול, בעל זיכרון מופלא ויכולת הסברה מרשימה, ובכל זאת לא לתקן כראוי חלקים מסוימים בנפשו. התורה מלמדת את האדם כיצד לחיות, אך אינה שוללת ממנו את הבחירה. עליו לבחור בכל יום ובכל מצב לחיות על פיה. לכן, אם תלמיד חכם נכשל, אין הכרח לומר שמעולם לא ידע תורה. ייתכן שהידע התורני שלו היה אמיתי, ושהדברים הטובים שלימד היו נכונים, אך הוא עצמו לא עמד בניסיון ולא חי בהתאם למה שלימד. זהו דבר כואב מאוד, אך הוא אינו סתירה לאמיתותה של התורה. הוא מלמד על חולשת האדם ועל החובה שלא להחליף בין התורה עצמה לבין האדם שמעביר אותה. התורה נשארת אמת גם כאשר מי שלימד אותה לא נהג על פיה. כשם שרופא יכול לדעת היטב מה מזיק לבריאות ובכל זאת לא לשמור בעצמו על בריאותו, כך אדם יכול לדעת את דרך התורה ובכל זאת להיכשל בבחירתו. עם זאת, אצל רב ומורה דרך הסתירה חמורה במיוחד. הציבור אינו מקבל ממנו מידע בלבד, אלא גם דוגמה אישית, אמון והדרכה. לכן כאשר מתגלה פער עמוק בין תורתו לבין מעשיו, הדבר פוגע מאוד ביכולתו להמשיך לשמש דמות רוחנית. ככל שהמעמד גדול, האחריות והסכנה גדולות יותר מעמד רוחני גבוה מעניק לאדם כוח, כבוד, השפעה ואמון רב מצד הסובבים אותו. אם האדם אינו שומר על ענווה, אינו מציב לעצמו גבולות ואינו מאפשר לאחרים לבקר אותו, המעמד עלול להפוך למקום של סכנה. אדם עלול להתחיל לחשוב שמפני שהוא רב גדול, כל מעשיו מוצדקים, שאין מי שרשאי להעיר לו או שהכללים המחייבים אחרים אינם חלים עליו באותה מידה. תחושה כזאת עלולה לעוות את שיקול דעתו ולהביא אותו לידי נפילה. אין זו סיבה להימנע מכבוד תלמידי חכמים. זו סיבה להבין שגם רב גדול זקוק למסגרת, לאחריות ולביקורת. אסור להפוך שום אדם לבלתי ניתן לביקורת, ואסור למסור לאדם כוח בלתי מוגבל רק מפני שיש לו ידע תורני או יכולת השפעה. רחמים אינם התנערות מאחריות כאשר אדם נכשל, ובמיוחד אם מדובר באדם שהיה גדול בתורה והשפיע על רבים, ראוי להרגיש כאב ורחמים. אין לשמוח במפלתו, אין להפוך את פרשתו לבידור ואין ליהנות מפרסום קלונו. הלל אמר: "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו" (מסכת אבות פרק ב משנה ד). איננו יודעים אילו ניסיונות עבר האדם, כיצד התחילה נפילתו, באילו חולשות נאבק ומה התרחש בתוך נפשו. משום כך, גם כאשר חייבים להרחיקו ממעמד של השפעה ולהגן על הציבור, אין צורך לשנוא אותו או ליהנות מביזיונו. עם זאת, רחמים אינם באים במקום אחריות. אפשר לרחם על האדם ובאותה שעה לדרוש ממנו להפסיק לפגוע, לקבל אחריות, לתקן את הנזק ולעבור תהליך אמיתי של תשובה. יש לרחם גם, ובראש ובראשונה, על מי שנפגעו. אסור שהרחמים על הרב או על משפחתו יביאו להשתקת נפגעים, להכחשת הפגיעה או להחזרתו למעמד שעלול לסכן אחרים. המשפט "אל תדין את חברך" אינו אומר שאין לבית דין סמכות לדון או שאין לציבור זכות להתגונן. בית דין חייב לברר ולהכריע, והציבור חייב להגן על מי שעלולים להיפגע. הדברים אמורים ביחס לעמדה הפנימית שלנו, שלא נתמלא שנאה, גאווה ושמחה לאיד. אפשר להחזיק בשני הדברים יחד: לנקוט עמדה מעשית ברורה ולהציב גבולות, ובמקביל לרחם על האדם ולהתפלל שישוב באמת. החטא חמור, אך ההכחשה עלולה להעמיק את הנפילה אדם שנכשל עדיין יכול לעצור. הוא יכול להכיר בחטאו, להתחרט, להתוודות, לבקש מחילה, לתקן את הנזק, לקבל טיפול ולהתרחק מן המצבים שהביאו אותו לחטא. הרמב"ם מגדיר את התשובה כך: "ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו, ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד... וכן יתנחם על שעבר... וצריך להתוודות בשפתיו" (רמב"ם, הלכות תשובה פרק ב הלכה ב). בעבירות שבין אדם לחברו אין די בחרטה פרטית. נדרשים גם תיקון הפגיעה, פיוס הנפגעים וקבלת אחריות. הרמב"ם כותב שהשב מעבירות שבין אדם לחברו צריך לומר: "אמנם חטאתי לפלוני ועשיתי לו כך וכך, והריני היום שב ומתנחם" (רמב"ם, הלכות תשובה פרק ב הלכה ה). לכן, כאשר אדם יודע שפגע ובכל זאת ממשיך להכחיש, לתקוף אחרים או להציג את עצמו כנרדף, ההכחשה עלולה להיות בעיה קשה בפני עצמה. במצב כזה הוא אינו רק נמנע מתשובה, אלא עלול להוסיף שקר על החטא הראשון ולפגוע פעם נוספת במי שכבר נפגעו. עם זאת, חשוב לדייק: אין לנו לומר על כל אדם שמכחיש שהוא משקר. ייתכן שהוא טוען לחפותו בכנות, ואיננו יודעים זאת מעצמנו. הדברים אמורים רק כאשר האדם יודע בלבו שחטא ובוחר לכסות את מעשיו בשקר. כיצד השקר הולך ומתרחב? כאשר אדם חוטא ואינו מוכן להודות, הוא נאלץ לעיתים לבנות הסברים שיגנו על מעמדו. לאחר מכן הוא צריך להגן על ההסברים, להכחיש ראיות, להאשים את מי שמתלונן נגדו ולשכנע את סביבתו שהוא חף מפשע. כך עלול להיווצר מעגל שבו החטא הראשון גורר אחריו שקרים, הכחשות ופגיעות נוספות. הדבר מסוכן במיוחד אצל אדם בעל מעמד, מפני שסביבו נמצאים לעיתים תלמידים ואוהדים המאמינים בו ומוכנים להגן עליו בכל מחיר. אולם גם כאן יש להיזהר מלדבר על אנשים מסוימים ללא ידיעה. אין לומר שכל חייו של אדם היו שקר, אלא אם הדבר התברר. נכון יותר לומר שהמשך הכחשה של מעשה שהתברר עלול לעטוף את האדם במערכת של שקר ולהרחיק אותו מן האפשרות לשוב. שערי תשובה אינם ננעלים למרות חומרת הדברים, היהדות אינה אומרת שאדם שנפל אבוד לעולם. להפך, שערי התשובה פתוחים גם בפני מי שחטא בחטאים חמורים. הרמב"ם כתב: "ואל ידמה אדם בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העוונות והחטאות שעשה. אין הדבר כן, אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם" (רמב"ם, הלכות תשובה פרק ז הלכה ד). וכן כתב: "התשובה מקרבת את הרחוקים. אמש היה זה שנאוי לפני המקום, משוקץ ומרוחק ותועבה, והיום הוא אהוב ונחמד, קרוב וידיד" (רמב"ם, הלכות תשובה פרק ז הלכה ו). לכן אין נכון לומר שאדם שנכשל איבד לעולם את האפשרות לתקן. אם הוא מודה באמת, עוזב את החטא, מתחרט, מפייס את הנפגעים, מתקן ככל יכולתו ומקבל על עצמו גבולות שימנעו את הישנות הפגיעה, תשובתו יכולה להתקבל. עם זאת, קבלת התשובה בידי שמים אינה מחייבת החזרה מיידית למעמד ציבורי. אדם יכול להיות בעל תשובה לפני הקב"ה, ובכל זאת ייתכן שלשם הגנת הציבור, תיקון הנזק והשבת האמון יהיה עליו להתרחק מתפקיד הנהגה לזמן ממושך, ולעיתים אף לצמיתות. אינה מחיקה אוטומטית של ההשלכות המעשיות של הפגיעה. מחילה על החטא ושיקום האמון הציבורי הם שני עניינים שונים. הרמב"ם כתב בנוגע לרב שאינו הולך בדרך טובה: "אין מתלמדין ממנו עד שובו למוטב" (רמב"ם, הלכות תלמוד תורה פרק ד הלכה א). מכאן שיש אפשרות של שיבה למוטב, אך היא צריכה להיות אמיתית ומוכחת, ולא רק הצהרה חיצונית. כאשר מדובר בפגיעה חמורה, הציבור אינו חייב לקבוע בעצמו שהשינוי כבר הושלם. הדבר צריך להיבחן בידי גורמים תורניים ומקצועיים מתאימים. מה הדבר אומר עלינו? כאשר שומעים על נפילה של אדם גדול, התגובה אינה צריכה להיות: "אם הוא נכשל, אין משמעות לתורה". גם אין לומר: "אם הוא תלמיד חכם, ודאי לא ייתכן שנכשל". יש ללמוד מכך כמה דברים. ראשית, התורה אמת ואינה תלויה בשלמותו של אדם מסוים. שנית, אין אדם חסין מן החטא. גם מי שלמד ולימד תורה חייב להמשיך לעבוד על מידותיו, לשמור על גבולותיו ולהיות כפוף לאחריות. שלישית, אין להפוך רב לבעל סמכות מוחלטת שאסור לשאול עליו שאלות או לבקר את דרכו. רביעית, כאשר מתעורר חשש משמעותי, אין להשתיק אותו בשם כבוד התורה. כבוד התורה מחייב שהנהגת התורה תהיה נקייה, ישרה ובטוחה. חמישית, במקום לשמוח בכישלונו של אדם אחר, עלינו להתעורר בעצמנו. חז"ל אמרו: "אל תאמין בעצמך עד יום מותך". נפילתו של אדם אחר צריכה להביא אותנו לענווה, לזהירות ולעבודה פנימית, ולא לתחושת עליונות. בהצלחה, ובברכה שנזכה למשיח צדקנו בקרוב ממש שיסיר את החשכה ויגלה את האמת.