האם אדם חייב למחול בכל מקרה?

התשובה

שלום וברכה. שאלה יפה ומעשית מאוד. אדם אינו חייב למחול בכל מצב ומיד. החובה למחול נאמרה בעיקר כאשר הפוגע מכיר בחטאו, מתחרט עליו, מבקש מחילה בכנות ומתקן את מה שביכולתו לתקן. הרמב"ם כתב: "אסור לאדם להיות אכזרי ולא יתפייס, אלא יהא נוח לרצות וקשה לכעוס, ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול, מוחל בלב שלם ובנפש חפצה" (רמב"ם, הלכות תשובה פרק ב הלכה י). וכן כתב: "כיון שביקש ממנו החובל ונתחנן לו פעם ראשונה ושנייה, וידע שהוא שב מחטאו וניחם על רעתו, ימחול לו" (רמב"ם, הלכות חובל ומזיק פרק ה הלכה י). מכאן שהחובה למחול עוסקת בפוגע שביקש מחילה ושב באמת. אם הוא כלל לא ביקש מחילה, אינו מודה בפגיעה או אינו מתחרט עליה, אין הנפגע חייב להודיע שהכול נמחל. מתי אין חובה למחול? אין חובה למחול מיד כאשר: הפוגע לא ביקש מחילה ואינו מכיר בחטאו. בקשת הסליחה אינה כנה והוא ממשיך לפגוע. הפוגע לא השיב ממון או לא תיקן נזק שביכולתו לתקן. המחילה עלולה לעודד אותו לפגוע שוב. עיכוב המחילה נועד לטובת הפוגע, כדי שיבין את חומרת מעשיו וישוב באמת. הפוגע הוציא שם רע שלא ניתן לתקן את נזקו בשלמות. המחילה עלולה לסכן את הנפגע או להתפרש כהסכמה למעשה. הרמ"א כתב: "והמוחל לא יהיה אכזרי מלמחול, אם לא שמכוון לטובת המבקש מחילה; ואם הוציא עליו שם רע, אינו צריך למחול לו" (שולחן ערוך, אורח חיים סימן תר"ו סעיף א). המשנה ברורה מסביר שבהוצאת שם רע ייתכן שאנשים שמעו את ההאשמה ולא שמעו את החזרה ממנה, ולכן הנפגע אינו חייב למחול. עם זאת, מידת ענווה היא למחול גם במקרה כזה, כאשר הדבר אפשרי ונכון (משנה ברורה, סימן תר"ו ס"ק י"א). גם כאשר המחילה עלולה להביא לפגיעה נוספת, אין חובה למחול. המטה אפרים כתב שאם הנפגע חושש שתגיע לו רעה כתוצאה מן המחילה, הוא אינו חייב למחול (מטה אפרים, סימן תר"ו סעיף ד). מחילה אינה ויתור על זכויות מחילה על הצער אינה בהכרח ויתור על ממון. אדם יכול לומר: "אני מוחל על העלבון, אך איני מוותר על הכסף שאתה חייב לי או על תיקון הנזק שגרמת". מחילה גם אינה מחייבת להשיב את האמון, לחדש את הקשר או לאפשר לפוגע לחזור למקום שממנו הוא עלול לפגוע שוב. אפשר למחול ובכל זאת לשמור מרחק, להציב גבולות, לפנות לבית דין או להזהיר אחרים כאשר יש צורך אמיתי להגן עליהם. לאחר בקשת מחילה אמיתית כאשר הפוגע הודה בחטאו, התחרט, תיקן את הנזק וביקש מחילה בכנות, אסור לנפגע להמשיך לסרב רק מתוך נקמה ואכזריות. הרמב"ם פסק שאם הנפגע אינו מתפייס, יבקש ממנו הפוגע מחילה בפני שלושה אנשים, ויחזור על כך עד שלוש פעמים. אם הנפגע עדיין אינו מוחל ללא סיבה מוצדקת, הפוגע מניחו והולך לו, ו"זה שלא מחל הוא החוטא" (רמב"ם, הלכות תשובה פרק ב הלכה ט). אין די באמירת "סליחה" שלוש פעמים בלי הכרה בחטא ובלי תיקון הנזק. הדברים נאמרו בפוגע שעשה את המוטל עליו וביקש מחילה אמיתית. ומה בדבר מי שחברו נענש על ידו? חז"ל אמרו: "כל שחברו נענש על ידו, אין מכניסין אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא" (מסכת שבת דף קמ"ט עמוד ב). לכן גם במקום שבו אין חובה למחול מיד, ראוי להשתדל שלא לרצות בעונשו של הפוגע ולא לשמוח במפלתו. הנפגע יכול לומר: "אינני מוותר על זכויותיי ואינני מאפשר לך לפגוע בי שוב, אבל אינני רוצה שתיענש בגללי". כאשר אדם מסרב למחול רק כדי שהפוגע ייענש, הוא משאיר את התביעה נגדו פתוחה. אם הפוגע נענש בסיבתו, שייכים דברי חז"ל שאין מכניסים אותו למחיצתו של הקב"ה. אולם כאשר אי-המחילה נועדה להגנה, לתיקון הנזק או למניעת פגיעה נוספת, אין זו בהכרח אכזריות. אפשר שלא להעניק מחילה מלאה בשלב זה, ובכל זאת להסיר מן הלב את השנאה והרצון לנקמה. הביאור המוסרי לפעמים אדם אינו מסוגל למחול מפני שהוא רואה את הפוגע כבעל כוח עצמאי: "פלוני עשה לי, פלוני הרס לי, פלוני שינה את חיי". ספר החינוך כתב בשורש איסור הנקמה: "שידע האדם וייתן אל לבו כי כל אשר יקרהו מטוב עד רע, הוא סיבה שתבוא עליו מאת השם ברוך הוא, ומיד האדם, מיד איש אחיו, לא יהיה דבר בלתי רצון השם ברוך הוא" (ספר החינוך, מצווה רמ"א). הפוגע אחראי לבחירתו הרעה, אך אינו בעל הבית על חיי הנפגע. כאשר האדם רואה רק את כוחו של הפוגע ושוכח את השגחת הקב"ה, הוא מוציא את הקב"ה מתמונת האירוע. על דרך המוסר אפשר להבין שאין הכניסה למחיצתו של הקב"ה רק עניין של עונש. זו מידה כנגד מידה: האדם הוציא את הקב"ה ממחיצת מחשבתו, ולכן הוא עצמו התרחק ממחיצת הקרבה אליו. עבודת המחילה היא להחזיר את הקב"ה לתמונה, בלי להצדיק את הפגיעה ובלי לוותר על ההגנה הנצרכת. מסקנה אין חובה למחול בכל מצב ומיד. כאשר הפוגע אינו מתחרט, לא ביקש מחילה, לא תיקן את הנזק, הוציא שם רע או עלול לפגוע שוב, הנפגע רשאי לעכב את המחילה, לשמור על זכויותיו ולהציב גבולות. עם זאת, נכון להשתדל להסיר את השנאה ואת הרצון שהפוגע ייענש. אפשר לדרוש צדק ותיקון בלי לבקש נקמה. כאשר הפוגע שב באמת, ביקש מחילה בכנות ותיקן את מה שביכולתו, אין להחזיק את חטאו נגדו מתוך אכזריות. הדרך המאוזנת (ועדיין לרוב היא מצריכה עבודה פנימית) היא לומר: אינני מוותר על האמת, על זכויותיי או על הצורך להגן מפגיעה נוספת. אבל אינני רוצה שתיענש בגללי ואינני מבקש את מפלתך. הפוגע אחראי למעשיו, והקב"ה הוא שמנהיג את עולמי.