כיצד ייתכן שהתורה וזיכוי הרבים לא הגנו על הרב מן החטא

התשובה

ראשית, גם כאן חשוב להקדים שאיננו יודעים מעצמנו מה בדיוק אירע, ואין לקבוע שאדם מסוים חטא רק על סמך שמועות. עם זאת, כאשר בית דין ידוע ומכובד בירר את הדברים והוציא הוראה מעשית, יש לחשוש לדבריו ולפעול בהתאם לפסקו. לגוף השאלה, חז"ל עצמם שאלו כיצד ייתכן שאנשים גדולים בתורה נכשלו, והבהירו שהביטוי "תורה מגינה ומצילה" אינו הבטחה מוחלטת שלומד תורה לעולם לא יחטא. כוחה של התורה עצום, אבל היא אינה מבטלת את הבחירה החופשית ואינה הופכת את האדם לחסין מן החטא. מה פירוש "תורה מגינה ומצילה"? הגמרא אומרת שהתורה מגינה ומצילה. רש"י מסביר ש"מגינה" פירושו מגינה מן הייסורים, ו"מצילה" פירושו מצילה מן היצר הרע שלא יכשיל את האדם בחטא. אולם הגמרא עצמה מקשה: "אלא מעתה, דואג ואחיתופל מי לא עסקו בתורה? מדוע לא הגינה עליהם?" דואג ואחיתופל היו אנשים בעלי ידיעות תורניות גדולות, ובכל זאת נכשלו בחטאים חמורים. בעקבות הקושיה מסיקה הגמרא שלדעת רבא: "תורה, בזמן שעוסק בה, מגינה ומצילה; בזמן שאינו עוסק בה, מגינה אך אינה מצילה" (מסכת סוטה דף כ"א עמוד א). כלומר, ההצלה מן היצר הרע קשורה במיוחד לזמן שבו האדם דבוק בפועל בלימוד התורה. כאשר הוא עוזב את בית המדרש ונמצא במצבים אחרים, התורה עדיין עומדת לזכותו ומגינה עליו, אבל אין הבטחה שהיא תמנע ממנו כל אפשרות לחטוא. כבר מן הגמרא עולה אפוא שהתורה אינה שוללת את הבחירה החופשית. היא מעניקה כוח, הדרכה וסיוע להתגבר, אבל האדם עדיין צריך לבחור בטוב. התורה אינה פועלת ככישוף התורה אינה אמצעי אוטומטי שפועל בלי קשר למצבו הפנימי של האדם. היא אינה קמע שמונע מן האדם לחטוא גם כשהוא מתעלם מן המסר שלה. מטרת לימוד התורה היא להביא את האדם למעשה, לתיקון הלב וליראת שמים. הרמב"ם כתב: "מי שלא למדו אביו, חייב ללמד את עצמו כשיכיר, שנאמר: ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם. וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמוד קודם למעשה, מפני שהתלמוד מביא לידי מעשה" (רמב"ם, הלכות תלמוד תורה פרק א הלכה ג). התורה מגינה כאשר האדם מאפשר לה להיכנס לחייו, מדריכה אותו על פיה ומקבל את גבולותיה. אם הוא מפריד בין הלימוד לבין חייו המעשיים, כוח השפעתה על אישיותו עלול להיחלש. אדם יכול ללמוד הלכה, מוסר ואמונה, אך כאשר מגיע ניסיון מסוים הוא עלול להרחיק את הידיעות שלמד מתודעתו, להצדיק את עצמו או להיכנע ליצרו. התורה נתנה לו כלים להינצל, אך היא אינה מכריחה אותו להשתמש בהם. תורה ללא יראת שמים הגמרא מזהירה מפני מצב שבו אדם עוסק בתורה אך אין בו יראת שמים: "אוי להם לתלמידי חכמים שעוסקים בתורה ואין בהם יראת שמים" (מסכת יומא דף ע"ב עמוד ב). עוד נאמר שם: "כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו, אינו תלמיד חכם". וכן אמרו: "זכה, נעשית לו סם חיים; לא זכה, נעשית לו סם מיתה" (מסכת יומא דף ע"ב עמוד ב). אין הכוונה חלילה שיש פגם בתורה. הפגם הוא באופן שבו האדם מקבל אותה. כאשר לימוד התורה מלווה בענווה, יראת שמים, חשבון נפש ורצון לתקן את המעשים, היא נעשית לאדם סם חיים. אך כאשר התורה משמשת את האדם לצבירת כבוד, כוח, שליטה או תחושת עליונות, היא עלולה שלא לתקן את מידותיו, ואף לשמש לו כלי להצדקת עצמו. במקום שהתורה תגרום לו להיכנע לפני רצון ה', הוא עלול להשתמש בידיעותיו כדי להסביר מדוע מעשיו מותרים, מדוע אסור לבקר אותו או מדוע כל מי שמתנגד לו פוגע כביכול בכבוד התורה. זה פירוש אפשרי לכך שהתורה אינה מגינה עליו. לא מפני שהתורה חלשה, אלא מפני שהאדם אינו מכניס אותה למקומות שבהם הוא זקוק לתיקון. ייתכן שהתורה הגנה פעמים רבות, אך האדם התעקש כאשר אומרים שהתורה מגינה ומצילה, אין הכרח שההגנה פירושה שלא יעמוד לפני האדם שום ניסיון. ייתכן שההגנה מתבטאת בכך שניתנו לו אזהרות, הזדמנויות לעצור, אנשים שהעירו לו, רגשות חרטה או אפשרויות להתרחק מן המכשול. אבל האדם יכול להתעלם מהאזהרות ולהמשיך בדרך שבחר. התורה אינה מבטלת את חופש הבחירה שלו. ייתכן שאדם ניצל במשך שנים מניסיונות רבים בזכות תורתו ומצוותיו, ובניסיון מסוים בחר שלא להשתמש בכוחות שקיבל. איננו יכולים לדעת כיצד פעלה ההגנה במקרה פרטי, ואין בידינו לעשות את חשבונות שמים. אולם ברור שהמושג "מגינה ומצילה" אינו שולל את אפשרות הבחירה והחטא. כיצד ייתכן שמזכה הרבים חוטא? במשנה נאמר: "כל המזכה את הרבים, אין חטא בא על ידו" (מסכת אבות פרק ה משנה י"ח). גם מאמר זה אינו מבטל את בחירתו של האדם. אין פירושו שמי שמסר שיעור תורה או החזיר אנשים בתשובה מאבד את היכולת לבחור ברע. מפרשים הסבירו שהקב"ה נותן למזכה הרבים סיוע מיוחד שלא ייכשל, כדי שלא יהיה הוא בגיהינום ותלמידיו בגן עדן. אך סיוע משמים אינו כפייה. האדם יכול להתנגד לסיוע ולבחור בחטא במזיד. יש שביארו שההבטחה נאמרה בעיקר כאשר האדם עצמו הולך בדרך שהוא מלמד לאחרים. אם הוא מלמד את הרבים לקיים מצוות אך אינו מקיים בעצמו את הדברים שהוא דורש מהם, אין זה זיכוי הרבים השלם שעליו נאמרה ההבטחה. יש גם מי שביאר ש"אין חטא בא על ידו" נאמר על חטא שבא לאדם בשוגג או בלי שביקש אותו, אבל אין הכוונה שמונעים ממנו את האפשרות לבחור בחטא במזיד. אם האדם מחפש את העבירה ומתעקש עליה, זיכוי הרבים אינו הופך אותו לחסר בחירה. זיכוי הרבים אינו חשבון שמוחק חטאים אחרים ייתכן שאדם זיכה רבים באמת, ושאנשים התחזקו בזכות שיעוריו. הזכויות הללו אינן נעלמות בהכרח בגלל חטאו. הקב"ה דן כל מעשה בפני עצמו: על הטוב יש שכר, ועל הרע יש דין ותביעה. אבל זכויותיו אינן מעניקות לו רשות לפגוע באחרים, ואינן מוחקות אוטומטית את חטאיו. אין לומר: "מכיוון שהוא קירב אנשים לתורה, ודאי ההאשמות אינן נכונות", וגם אין לומר: "אם הוא חטא, סימן שכל זיכוי הרבים שלו היה שקר". ייתכן ששני הדברים התקיימו באותו אדם: הוא עשה טובה גדולה לאנשים מסוימים, ובאותה שעה נכשל ופגע באנשים אחרים. האדם הוא מורכב, ובית דין של מעלה יודע לשקול את כל מעשיו. מבחינתנו, הזכויות שלו אינן מבטלות את חובת ההגנה על הציבור. אדם יכול להיות בעל זכויות רבות, ובכל זאת אין לאפשר לו להמשיך בעמדה שעלולה להביא לפגיעה נוספת. התורה יכולה להישאר אמיתית גם כשהמלמד נכשל אם אדם לימד דבר תורה אמיתי, האמת של הדברים אינה נעשית שקר משום שהוא נכשל. התורה אינה רכושו הפרטי של הרב, והיא אינה תלויה בשלמותו האישית. עם זאת, לאחר שהתברר חשש חמור ביחס להתנהגותו, אין פירוש הדבר שראוי להמשיך לקבל ממנו הדרכה. חז"ל אמרו: "אם דומה הרב למלאך ה' צבאות, יבקשו תורה מפיו; ואם לאו, אל יבקשו תורה מפיו" (מסכת מועד קטן דף י"ז עמוד א). וכן פסק הרמב"ם: "הרב שאינו הולך בדרך טובה, אף על פי שחכם גדול הוא וכל העם צריכין לו, אין מתלמדין ממנו עד שובו למוטב" (רמב"ם, הלכות תלמוד תורה פרק ד הלכה א). כלומר, ייתכן שאדם יודע תורה ואף לימד דברים נכונים, ובכל זאת אין ללמוד ממנו כל עוד דרכו אינה ראויה. הידיעה התורנית שלו והיותו מורה דרך לציבור הן שתי שאלות שונות. לפעמים זיכוי הרבים עצמו נעשה ניסיון זיכוי הרבים מעניק לאדם השפעה, כבוד, סמכות ואמון. אלו יכולים לשמש לעבודת ה', אך הם גם עלולים להפוך לניסיון. כאשר אנשים מעריצים רב, מספרים לו שהוא שינה את חייהם ומאמינים לכל דבריו, הוא עלול להתחיל לחשוב שאינו יכול לטעות. אם אין לו ענווה, ביקורת וגבולות, זיכוי הרבים עלול להתערבב ברדיפת כבוד ובתחושת כוח. אין זה מבטל את הזכויות שהיו במעשיו הטובים, אבל הדבר מלמד שגם פעולה קדושה צריכה להיעשות בטהרה, בענווה ובאחריות. אדם שמזכה את הרבים צריך לחשוש עוד יותר מפני ניצול האמון שניתן בו. אין לנו לערוך את חשבונות השמים איננו יודעים כמה הגנה העניקה לו תורתו, כמה ניסיונות עבר, כמה פעמים ניצל מן החטא, ומה היה מצבו אילו לא למד תורה ולא זיכה את הרבים. איננו יודעים גם כיצד הקב"ה דן את זכויותיו, את חטאיו, את נסיבות חייו ואת אפשרות תשובתו. אלו חשבונות השייכים לקב"ה בלבד. מה שאנחנו כן יודעים הוא שהתורה אינה מעניקה לאדם חסינות, וזיכוי הרבים אינו רישיון לחטוא. האדם נשאר בעל בחירה, ואם נפל עליו להודות, לקחת אחריות, לתקן ולשוב. אין להשתמש בזכויותיו כדי להשתיק נפגעים אחת הטעויות החמורות היא לומר: "אדם שזיכה כל כך הרבה אנשים ודאי אינו מסוגל לעשות מעשה כזה", או: "גם אם עשה, אסור לפרסם מפני שכל כך הרבה תורה תלויה בו". זיכוי הרבים אינו הוכחה שאדם לא חטא. הגמרא עצמה הביאה את דואג ואחיתופל, שהיו בעלי תורה גדולה, ושאלה מדוע לא הגינה עליהם תורתם. כבוד התורה אינו מחייב להסתיר פגיעה. להפך, כבוד התורה מחייב שמי שמייצג אותה יישא באחריות ושלא ישתמש בתורה כדי למנוע בירור או הגנה על הציבור. אפשרות התשובה נשארת פתוחה אם אדם נכשל, תורתו וזכויותיו אינן פוטרות אותו מתשובה. עליו לעזוב את החטא, להתחרט, להתוודות, לתקן את הנזק ולפייס את מי שפגע בהם. אם יעשה תשובה אמיתית, זכויותיו יכולות לעמוד לו, והוא יכול לשוב ולהיות קרוב לה'. אולם תשובה אמיתית אינה מבוססת על אמירה כללית ש"הכול עלילה", כאשר האדם יודע בלבו שחטא. היא מתחילה בהכרה באמת ובקבלת אחריות. גם לאחר תשובה, אין הכרח שיוחזר מיד, או בכלל, לאותו מעמד ציבורי. קבלת תשובה בידי הקב"ה והחזרה לעמדה של סמכות והשפעה הן שאלות נפרדות. הגנת הציבור והשבת האמון דורשות שיקול דעת של בית דין ושל גורמים מקצועיים מתאימים. מסקנה "תורה מגינה ומצילה" אינה הבטחה שלומד תורה לעולם לא יחטא. הגמרא עצמה שאלה מדואג ואחיתופל, שהיו גדולים בתורה ובכל זאת נכשלו, והסיקה שההצלה מן היצר קשורה במיוחד לזמן העיסוק בתורה. התורה מעניקה לאדם כוח וסיוע, אך אינה מבטלת את הבחירה החופשית. גם מאמר חז"ל "כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו" אינו הופך את האדם לחסר בחירה. זיכוי הרבים מעניק סיוע משמים וזכות גדולה, אך אינו מגן על מי שמתעקש לחטוא, מפריד בין תורתו למעשיו או משתמש במעמדו שלא כראוי. ייתכן שהרב לימד תורה אמיתית וזיכה אנשים באמת, ובכל זאת נכשל בתחום מסוים. זכויותיו אינן נמחקות בהכרח, אך גם חטאיו אינם נמחקים בגלל זכויותיו. כל מעשה עומד לדין בפני עצמו. מבחינת הציבור, אין לעשות חשבונות שמים. אם בית דין מוסמך הורה להתרחק ממנו, יש להגן על הציבור ולפעול בהתאם להוראה. בתוך הלב אפשר לזכור את מעשיו הטובים, לרחם עליו ולהתפלל שישוב באמת. אולם אסור להשתמש בתורתו או בזיכוי הרבים שלו כתירוץ להכחשת פגיעה, להשתקת נפגעים או להמשך הענקת סמכות שעלולה להביא לנזק.