האם תורתו של רב שחטא עדיין ראויה?

התשובה

שאלה יפה. יש אמת בשני הצדדים, ולכן צריך להבחין בין דברי התורה עצמם לבין קבלת תורה והדרכה מפיו של הרב. אם רב מלמד פסוק, משנה, גמרא, רמב"ם או שולחן ערוך בצורה נכונה, הדברים אינם נעשים שקר רק מפני שהרב עצמו חטא. התורה אינה יצירה פרטית שלו, והיא אינה מאבדת את אמיתותה או את קדושתה בגלל מעשיו. מצד שני, כאשר רב אינו הולך בדרך טובה, אין ממשיכים לקבל ממנו תורה והדרכה. זאת משום שהקשר עם רב אינו רק דרך לקבל מידע, אלא גם קבלת השקפה, פרשנות, דוגמה אישית והשפעה רוחנית. בתחומים האלה מצבו המוסרי של הרב עלול להשפיע על האופן שבו הוא מציג את התורה. לכן אפשר לומר: התורה עצמה אינה נפסלת מחמת חטאו של הרב, אבל הרב עלול להיפסל מלשמש צינור להעברת התורה. התורה אינה רכושו של הרב הש"ס, דברי הראשונים וההלכה אינם שייכים לרב שלימד אותם. הוא קיבל אותם מרבותיו ומוסר אותם לתלמידיו. אם רב לימד שאסור לעשות מלאכה בשבת, שחייבים לנהוג ביושר בעניינים שבין אדם לחברו או שאסור לשקר, דבריו אינם נעשים שקר גם אם הוא עצמו לא עמד בהם. האמת ההלכתית אינה נמדדת לפי התנהגותו של מי שאמר אותה. כשם שרופא שאינו שומר על בריאותו אינו הופך את הידע הרפואי שמסר למוטעה, כך רב שנכשל אינו הופך גמרא נכונה או הלכה פסוקה לשקר. חטאו של הרב מלמד שהוא לא חי בהתאם לתורה שאותה לימד, ולא שהתורה שלימד חדלה להיות אמת. אין דברי תורה מקבלים טומאה חז"ל אמרו: "אין דברי תורה מקבלין טומאה, שנאמר: 'הלא כה דברי כאש נאום ה'', מה אש אינו מקבל טומאה, אף דברי תורה אינם מקבלים טומאה" (מסכת ברכות דף כ"ב עמוד א). אמנם מקור זה עוסק בדיני בעל קרי ובלימוד תורה במצב של טומאה, ולכן אין ללמוד ממנו לבדו את כל דיני הלימוד מרב שאינו הגון. עם זאת, הוא מלמד יסוד חשוב: מצבו של האדם אינו מטמא את התורה עצמה. דבר ה' נשאר קדוש ואמיתי גם כאשר האדם העוסק בו אינו נמצא במצב הראוי. אולם יש להבחין בין התורה עצמה לבין הדרך שבה האדם מפרש ומוסר אותה. התורה אינה מקבלת טומאה, אבל אדם בעל נגיעות וקלקולים עלול לעוות את פירושה, להוסיף עליה דברים משלו או להשתמש בה כדי להצדיק את התנהגותו. לכן אין לומר שהתורה שאמר נטמאה, אך גם אין להניח שכל פירוש, השקפה והדרכה שאמר בהכרח נכונים. "כל היוצא מן הטמא טמא" הכלל "כל היוצא מן הטמא טמא" נאמר להלכה בדיני מאכלות אסורות. הוא עוסק, בין היתר, בחלב של בהמה טמאה, בביצה של עוף טמא ובוולד שנולד מבהמה טמאה. אין זה כלל הלכתי הקובע שכל משפט שאדם חוטא אומר נעשה פסול או טמא. אפשר להשתמש בביטוי כמשל מוסרי, כדי לומר שאישיותו של האדם משפיעה על דבריו, אך אין להחיל אותו באופן מוחלט על כל דבר תורה שאמר רב שחטא. אילו כל תורה שנאמרה מפי אדם שנכשל הייתה נפסלת אוטומטית, לא היה אפשר לקבל ממנו אפילו ציטוט מדויק של משנה, גמרא, רמב"ם או שולחן ערוך. אין לכך מקום. הניסוח המדויק הוא: דברי תורה אמיתיים אינם נטמאים, אבל דבריו האישיים של אדם מקולקל דורשים בדיקה וזהירות. ההבדל בין מסירת מקור לבין פרשנות אישית ככל שהדברים שהרב מלמד צמודים למקור ברור ומוסכם, קל יותר להפריד בין התורה לבין האיש. אם הרב קרא משנה והסביר את פירוש המילים בצורה נכונה, המשנה וההסבר אינם נפסלים. אם הוא הביא הלכה מפורשת בשולחן ערוך בצורה מדויקת, ההלכה נשארת נכונה. אם הוא מסר עיון הלכתי שניתן לבדוק בספרים, יש לבחון את הדברים לגופם. לעומת זאת, ככל שמדובר יותר בהשקפה אישית, בעצה, בהדרכה, בפרשנות למצבים רגישים, בהוראה שאינה מבוססת במפורש או באמירה הנוגעת לכוחו ולמעמדו של הרב עצמו, כך גדל החשש שחולשותיו ונגיעותיו השפיעו על דבריו. רב שאינו הולך בדרך טובה עלול לפרש מקורות באופן שמצדיק את התנהגותו, להרגיל את תלמידיו לציות עיוור, להחליש ביקורת לגיטימית או להשתמש במושגים של אמונת חכמים וכבוד התורה כדי להגן על עצמו. לכן אי אפשר לומר שכל מה שאמר מקולקל, אבל גם אי אפשר לקבל את דבריו ללא בדיקה. מדוע אין ממשיכים ללמוד ממנו? חז"ל אמרו: "אם דומה הרב למלאך ה' צבאות, יבקשו תורה מפיו; ואם לאו, אל יבקשו תורה מפיו" (מסכת מועד קטן דף י"ז עמוד א). וכן פסק הרמב"ם: "וכן הרב שאינו הולך בדרך טובה, אף על פי שחכם גדול הוא וכל העם צריכין לו, אין מתלמדין ממנו עד שובו למוטב" (רמב"ם, הלכות תלמוד תורה פרק ד הלכה א). הרמב"ם אינו אומר שכל דבר תורה שאותו רב אמר בעבר נעשה שקר. הוא אומר שאין ממשיכים ללמוד ממנו. מכאן עולה ההבחנה הברורה: התורה יכולה להישאר אמת, אך האדם אינו ראוי כעת להיות הרב שממנו מבקשים אותה. הסיבה היא שהלימוד מרב יוצר קשר של סמכות, אמון והשפעה. התלמיד אינו מקבל רק מידע, אלא לומד כיצד לחשוב, כיצד לפרש את התורה וכיצד להתנהל בחייו. אם הרב אינו הולך בדרך טובה, קיים חשש שהשפעתו תפגע בתלמיד גם כאשר חלק מן הדברים שהוא אומר נכונים. כיצד למד רבי מאיר תורה מאלישע בן אבויה? הגמרא מספרת שרבי מאיר המשיך ללמוד תורה מאלישע בן אבויה לאחר שיצא לתרבות רעה. על כך שאלה הגמרא כיצד עשה זאת, והרי נאמר שאין ללמוד מרב שאינו דומה למלאך. הגמרא מבחינה בין אדם גדול, המסוגל לברר את הדברים ולהפריד בין האמת לבין הקלקול, לבין אדם רגיל שאינו יכול לעשות זאת. על רבי מאיר נאמר: "רימון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק" (מסכת חגיגה דף ט"ו עמוד ב). עוד נאמר שם: "מה אגוז זה, אף על פי שמלוכלך בטיט ובצואה, אין מה שבתוכו נמאס, אף תלמיד חכם, אף על פי שסרח, אין תורתו נמאסת". מכאן שיש אפשרות עקרונית להבחין בין התורה האמיתית לבין קלקולו של האדם. אולם רבי מאיר היה מגדולי התנאים ובעל יכולת מיוחדת לברור את האמת מן הפסולת. אין ללמוד מסיפורו שכל אדם רשאי להמשיך לשמוע רב שסרח ולסמוך על עצמו שייקח רק את הטוב. למעשה, הרמב"ם פסק שאין ללמוד מרב שאינו הולך בדרך טובה, ולא כתב היתר כללי לכל אדם לנהוג כרבי מאיר. לכן אין ממשיכים ללמוד ממנו, גם אם מכירים בכך שלא כל דבר תורה שאמר בעבר נפסל. האם הדברים הטובים שלימד בעבר נשארים בעלי ערך? אם אנשים התחזקו בשמירת שבת, בתפילה, בצדקה או בלימוד תורה בעקבות שיעוריו, אין צורך לומר שכל התחזקותם הייתה שקר. המצוות שקיימו הן מצוות, והתורה שלמדו היא תורה. אין צורך לשכוח גמרות שלמדו או לזרוק חידושי תורה נכונים רק מפני שמי שלימד אותם נכשל. עם זאת, יש מקום לבחון מחדש דברים אישיים שאמר הרב, במיוחד כאשר הם קשורים לסמכותו, ליחסים בינו לבין תלמידיו, לגבולות הנדרשים בקשר עם רב או להצדקת מעשים חריגים. יש להבחין בין ארבעה תחומים: א. אמת תורנית ברורה אינה נפסלת בגלל האדם שאמר אותה. ב. פירוש וחידוש אישיים צריכים להיבחן לפי מקורותיהם וסברתם. ג. הדרכה רוחנית תלויה גם באמינותו ובדמותו של המדריך. ד. קשר של רב ותלמיד יש להפסיק כאשר הרב אינו ראוי לכך. אין לכפור בתורה בגלל כישלונו של הרב זו הנקודה המרכזית במה שציינתי בעבר "התורה לחוד והרב לחוד". אין הכוונה שמעשיו של הרב אינם חשובים או שאין קשר בין אישיותו לבין הוראתו. בוודאי שיש קשר, ולכן אין ממשיכים ללמוד ממנו. הכוונה היא שכישלונו של הרב אינו הוכחה שהתורה עצמה אינה אמת. הוא מוכיח שאדם מסוים לא חי לפי התורה שאותה לימד. אסור להפוך את הרב ואת התורה לדבר אחד. אם מזהים את התורה כולה עם אישיותו של רב מסוים, כאשר הרב נופל עלול גם עולמו הרוחני של התלמיד לקרוס. לכן יש לזכור שהרב הוא שליח להעברת התורה, אבל התורה קדמה לו ואינה תלויה בו. התורה אינה "שלו". היא תורת ה'. הרב יכול ללמדה כראוי, והוא עלול גם לעוות אותה. כאשר מתברר שאינו ראוי, מפסיקים לקבל תורה מפיו וחוזרים ללמוד אותה ממקורות נאמנים ומפי תלמידי חכמים ההולכים בדרך טובה. האם להמשיך לשמוע את שיעוריו הישנים? כאשר בית דין מוסמך הורה שלא לקבל תורה מאותו רב, נכון שלא להמשיך לשמוע גם את שיעוריו הישנים, אלא אם בית הדין עצמו הגביל את הוראתו באופן אחר. הסיבה אינה שכל משפט בשיעוריו הוא שקר. הסיבה היא שהמשך הצפייה משמר את סמכותו ואת השפעתו, עלול להביא להזדהות עמו ולעיתים גם מחזק את מעמדו הציבורי. מי שרוצה ללמוד סוגיה שאותו רב לימד יכול ללמוד אותה מתוך הספרים או מרב אחר. ברוך השם, אין מחסור בתלמידי חכמים יראי שמים המלמדים גמרא, הלכה ואמונה. כך ניתן לשמור על התורה שנלמדה בלי להמשיך את הקשר עם מי שאינו ראוי כעת להיות מורה דרך. מסקנה נכון שאין ללמוד תורה מרב שאינו הולך בדרך טובה. כאשר בית דין מוסמך הורה שלא לשמוע רב מסוים, יש לפעול לפי הוראתו ולא להמשיך לקבל ממנו תורה והדרכה. עם זאת, אין לומר שכל פסוק, גמרא או הלכה שאמר אותו רב נעשו מקולקלים. אם הוא לימד גמרא או שולחן ערוך בצורה נכונה, הדברים נשארים דברי אמת. התורה אינה רכושו הפרטי, ומעשיו אינם משנים את דבר ה'. הכלל "כל היוצא מן הטמא טמא" נאמר להלכה בדיני מאכלות אסורות, ואין להחילו כפשוטו על כל דבר תורה שאמר אדם שחטא. לכל היותר ניתן להשתמש בו כמשל לכך שאישיותו של המלמד עלולה להשפיע על פרשנותו והדרכתו. לכן יש להחזיק בשני היסודות יחד: מצד אחד, אין ממשיכים ללמוד מאדם שאינו ראוי להיות רב, משום שאישיותו עלולה להשפיע על הדרך שבה הוא מפרש ומוסר את התורה. מצד שני, אין כופרים בתורה ואין פוסלים אמת הלכתית ברורה רק מפני שהאדם שמסר אותה נכשל. התורה היא תורת ה', ולא תורתו הפרטית של הרב. חטאו של הרב פוגע במעמדו כמורה דרך כל עוד לא שב למוטב, אך אינו פוסל את התורה עצמה.