מקצת דיני פטור "בעליו עמו"
השאלה
שלום וברכה לכבוד הרב. שכרתי חברת הובלה כדי להעביר לי כמה ארגזים, הוא אמר לי שהוא ממהר ממש, ולכן אני ריחמתי עליו ועזרתי לו להרים את הקרטונים לתוך המשאית, לאחר מכן הוא נסע אחריי לעבר הבית החדש. לאחר שהעמיס את הקרטונים לבית החדש, פתחתי את הקרטונים וראיתי שבתוך קרטון אחד, היו המון חפצים שבירים שנשברו. זה ברור לי שהם היו תקינים כי ראיתי שכאשר ארזו את החפצים בקרטון הכל היה תקין. כאשר התייעצתי עם הרב שלי האם מגיע לי החזר על כך, הוא טען שנראה לו שיש בזה שאלה הלכתית, מהי דעת הרב?
התשובה
שלום וברכה. הנה לכאורה היה מקום לפטור לגמרי את המובילים במקרה שלא פשעו, עפ"י מה שפסק מרן בש"ע (סימן דש סעיף א): המעביר חבית ממקום למקום בשכר, ונשברה, דין תורה הוא שישלם, שאין זה אונס גדול, והרי השבירה כגניבה ואבידה שהוא חייב בהן, אבל תקנו חכמים שיהיה חייב שבועה שלא פשע בה, שאם אתה אומר ישלם, אין לך אדם שיעביר חבית לחבירו .ולפיכך עשו בו שבירת החבית כמיתת הבהמה ושבירתה. ע"כ. אלא שבזמננו נהגו חברות ההובלה והשוכר אותם לעשות הסכם ביניהם ובו פרטי האחריות שלהן לנזקים שעלולים להתרחש תוך כדי ההובלה, וכיון שכך, אם וקרה היזק מסוים, החברה מתחייבת בתשלום, שאף אם הם פטורים מהדין, לפי המבואר בשולחן ערוך הנ"ל, על כל פנים כל תנאי שבממון תנאי, וכיון שהתחייבו על כך, הרי שהסכם זה מחייב. אלא בנידון שלנו היה היבט נוסף לפטור את חברת ההובלה. כיון שבעל הבית סייע לחברת ההובלה בעבודתם (מיד בתחילת עבודתם), נמצא שבשעת תחילת התחייבותם בשמירה על החפצים היה זה שמירה בבעלים, ופטורים בנזקים הנעשו אפילו בפשיעה, כמבואר במרן (ש"ע סי' שה סעיף ג'): היו הבעלים עמו במלאכתו בשעה שמשך החפץ לשמור, פטור אף מפשיעה, כמו שנתבאר בדיני שומר חינם (בסימן רצא, כח). ובאמת שנידון שאלתנו דומה ממש למבואר בגמרא (ב"מ צז.): "מרימר בר חנינא אוגר כודנייתא בי חוזאי, נפק לדלויי טעונה בהדייהו, פשעו בה ומית. אתו לקמיה דרבא, חייבינהו. אמרו ליה רבנן לרבא: פשיעה בבעלים היא! איכסיף. לסוף איגלאי מילתא דלמיסר טעונה הוא דנפק". רש"י: "כודנייתא - פרידה. בבעלים - שהיה מסייעו בשעת שאילה. למיסר - לראות שלא ירבו במשאה". המרדכי כתב בשם ר"ח לראות שלא יכבד המשאוי על בהמתו, והגביה לראות כמה משקלו, ולהנאתו עשה ולא לסייע לשוכר. עוד כתב המרדכי שאין נקרא עמו במלאכתו אלא במקום שהשואל בקש מהמשאיל עשה לי דבר פלוני, אבל אם עשה מעצמו אין זה נקרא עמו במלאכתו. הב"י כתב שהטור חולק שכתב שהוי שאלה בבעלים "אף על פי שמעצמו נשאל לו". לכן פסק הש"ע (שמו סעיף ד'): "השאיל לו בהמתו או השכירה לו למשוי, והלך עמה לסעדה ולהטעינה, הוי שאלה בבעלים, אף על פי שמעצמו נשאל לו". וציין הרמ"א: דלא כיש חולקין והכוונה למרדכי "ואם לא הלך אלא לראות שלא יוסיף המשוי, אין זה שאלה בבעלים". עם זאת, כיון שכיום המנהג ברור (וכן גם כתוב בחוזה ההתקשרות ביניהם) שחברת ההובלות מתחייבת על כל נזק שיארע תוך כדי ההובלה, יש לחייב את חברת ההובלות גם כאשר סייע לסבלים בעבודתם. ובכל אופן לרווחא דמילתא ולהבא, ידאג להתנות לפני הסיוע שלו, שבכך שהוא מסייע להם הוא לא מסיר את האחריות מהם, ואינו נוטל אחריות על החפצים וכו'. מסקנת הדברים: עפ"י שבעל הבית סייע לסבלים בעת תחילת העבודה ולכאורה יש להם דין של שמירה בבעלים, עדיין יש לחייב את חברת ההובלות על כל הנזקים שהתרחשו בעת ההובלה, כיון שכך נכתב בחוזה, וכל תנאי שבממון תנאי הוא ויש לקיימו.