פועל שנשכר לבצע עבודה, וכשהגיע הבחין שלא יכול לבצעה מחמת אונס חיצוני, האם צריך לשלם לו?

התשובה

שאלה זו רלוונטית לאו דווקא למקרה זה, אלא לכל מקרה שבו פועל נשכר לבצע עבודה כלשהי, והיא נמנעת ממנו מחמת אונס וכיוצ"ב, האם מוטלת על בעל הבית חובת תשלום? הנה פסק מרן הש"ע (שלג, א) עפ"י הגמרא בבא מציעא (עה,ב ו- עו,ב) וכן עפ"י הרמב"ם (פ"ט שכירות ה"ט) בזו הלשון: השוכר את הפועלים והטעו את בעל הבית או בעל הבית הטעה אותם, אין להם זה על זה אלא תרעומות:הגה: וי"א דאם משך ב"ה כלי אומנות שעושה בהם מלאכה אין הבעל הבית יכול לחזור בו ולא הפועל אם הוא קבלן (טור בשם ר"ת) אבל אם הוא שכיר יום יכול לחזור כמו שיתבאר (תוס' והרא"ש ריש פרק הזהב) מיהו יכול לעכב כלי אומנתו ולשכור אחרים (מרדכי פרק האומנין וב"י בשם תלמידי רשב"א והמגיד פרק ט') :במה דברים אמורים? בשלא הלכו, אבל הלכו החמרים ולא מצאו תבואה, פועלים ומצאו שדה כשהיא לחה, או ששכרם להשקות השדה ומצאוהו שנתמלא מים, אם ביקר בעל הבית מלאכתו מבערב ומצאה שצריכה פועלים, אין לפועלים כלום ומה בידו לעשות. ואם לא ביקר נותן להם שכרן כפועל בטל (פי' ששמין מי שהשכיר עצמו למלאכה זו וכן חמר שהשכיר חמור להביא משאוי כמה היה רוצה לפחות משכרו ולישב בטל ולבא ריקן) שאינו דומה הבא טעון לבא ריקן ועושה מלאכה לבטל: וכן תראה עוד בפסק מרן (שלד, א -ב) וברמ"א (שם) שכתבו מעין זה: סעיף א'- השוכר את הפועל להשקות השדה מזה הנהר ופסק הנהר בחצי היום, אם אין דרכו להפסיק או אפילו שדרכו לפסוק והפועל יודע דרך הנהר, פסידא דפועל ואין בעל הבית נותן לו כלום, אע"פ שגם בעל הבית יודע דרך הנהר. אבל אם אין הפועל יודע דרך הנהר ובעל הבית יודע נותן לו שכרו כפועל בטל: הגה: וכן בכל אונס שאירע לפועל בין ששניהם היו יודעין שדרך האונס לבא או ששניהן אינן יודעין הוי פסידא דפועל אבל אם בעל הבית יודע והפועל אינו יודע הוי פסידא דבעל הבית (טור ס"ב) ואם הוי מכת מדינה עיין לעיל וגו'... סעיף ב'- שכרו להשקות שדהו ובא מטר בלילה בענין שאינו צריך, אינו נותן לו כלום. וכן אם בא בחצי היום אינו נותן לו מחצי היום ואילך כלום. אבל אם בא הנהר, נותן להם כל שכרן מן השמים נסתייעו: הגה: שכר פועלים לחפור שדהו ובא מטר בלילה בענין שאינן יכולין לחפור אם לא ראו הפועלים הקרקע פסידא דבעל הבית הוא דהוי ליה להודיעם שלא יבואו. י"א דאם ביקר בעל הבית המלאכה מבערב וראה שצריכה פועלים פטור בכל ענין (הכל בטור ס"א) ועיין לעיל סימן של"ג סעיף א' וב' י"א הא דאמרינן דאם אירע אונס הוי פסידא דפועלים היינו ששכרן למלאכה ידועה אבל אם שכרן סתם יכול לומר תן לי מלאכה אחרת כזו (ת"ה סימן שכ"ט): עפ"י המבואר בפסקי מרן, בבואנו לדון בשאלה זו עלינו לבדוק בראשונה האם היה במקרה זה מישהו "אשם"?, כלומר האם היה ניתן למנוע דבר זה, האם היה לבעל הבית אפשרות לדעת שמקרה כזה יכול להתרחש וממילא חובת האחריות והתשלום תהיה עליו. לפי דעת השולחן ערוך שפסק כדעת הרמב"ם שהכל תלוי בבדיקת בעל הבית, שאם ביקר ובדק בעל הבית אם צריך למלאכת הניקיון וכשבאה המנקה וראתה שאין צורך כלל למלאכתו א"כ הוי אונס ואין צריך לשלם לפועל כלל, שמה היה בידו לעשות, אם כן, בעל הבית (שזה בעצם נציג העמותה) לכאורה היה אמור ללכת לפני למקלט ולבדוק שהכל כשורה, ומשלא עשה כן, והזמין את המנקה ללא בדיקת המקום מקודם (כלשון מרן הש"ע שהיה לו לבודקו מהערב) אזי האחריות וכן התשלום (כפועל בטל) מוטל עליו. אלא שעדיין יש לומר שלא דומה נידון שאלתנו לפסק מרן, שכן בפסק מרן מדובר שישנו סיכוי שדבר כזה יתרחש ולכן היה על הבעל הבית את החובה לבדוק לפני, מה שאין כן בנידון שאלתנו, שלא יכל לדעת מאונס כזה, ולא חשב שדבר כזה אמור לקרות (ולא ניתן להשוות זאת לפסק מרן, שכן שם מדובר ש"בעל הבית מכיר שדהו ורגילותה" ובנידון שאלתנו מדובר במקום חדש שעדיין העמותה לא ראו כיצד הוא "מתמודד" עם גשם חזק, ויתרה מכך הקבלן דיווח לפני שלא ניכרים סימני הצפה ונזילות קשות) שכן לפי הנאמר, כבר היו מעט גשמים, והיתה רק נזילה קלה מאוד משני מקומות, אבל לעולם לא הגיע למצב של הצפה, וכנראה שריבוי הגשמים שהיה באותה עת יצר שלולית ענקית מעל המקלט, שבעצם מחלחלת וחודרת לתוך המקלט. וממילא בנידון שאלתנו לכאורה "אין אשמים", שכן בעל הבית לא היה אמור לדעת שדבר כזה עלול להתרחש, ובטח שהמנקה לא הייתה אמורה לשער זאת, ועל כן אנו צריכים לדון מה יהיה הדין במקרה ששני הצדדים היו אנוסים. הנה הבית חדש (הב"ח) הציג אופן שלישי: "פירוש שכיון שאין שניהם יודעים שירד מטר בלילה, פסידא דפועל היא ואינו נותן לו כלום". כלומר הב"ח מציג אופן שבו אין אשמים, כלומר גם בעל הבית וגם הפועל לא היו אמורים לדעת מכך, ובאופן כזה שהוי אונס לשני הצדדים, ההלכה היא שהפועל מפסיד. ויש לומר שדברים אלו מדוייקים היטב בלשון השולחן ערוך (שלג, ב): וכל אלו הדינים בשלא ביקר בעל הבית מלאכתו מבערב שהוא בפשיעתו אבל אם לא היתה פשיעת בעל הבית בדבר כלל הרי זה אונס. וכך גם מבואר ברמ"א הנ"ל "וכן בכל אונס שאירע לפועל בין ששניהם היו יודעין שדרך אונס לבוא או ששניהם אינן יודעין, הוי פסידא דפועל". אמנם חשוב לציין מה שכתב בנתיבות המשפט (סימן של"ג סע"ק ה') שכל מה שנאמר שבעל הבית פטור מלשלם כלל לפועל היינו דוקא בלא הוציא שום הוצאה ולא היה לו שום הפסד כלל עקב צורך המלאכה שנשכר עבורה, אלא רק משאין מוצא להשתכר במקום אחר דהוי דבר האבד דאז חייב לשלם לו כפועל בטל, וכמו שכתב השו"ע בריש סימן של"ג ס"ב. אבל אם בזה שהגיע הפועל למקום מלאכתו היה לו הוצאה או הפסד בעקבות כך כגון בנידון שאלתנו שהגיעה המנקה במיוחד מקרית גת , ויש לה הוצאה עבור נסיעה הדין יהיה שחייב בעל הבית לשלם לה דמי הנסיעה ששילמה כדי להגיע למדרשייה בקרית מלאכי.. והנה כאשר העלנו את השאלה הנ"ל בקרב הלומדים היו ששאלו מה היה הדין אם המנקה אכן הייתה מנקה? כלומר, שכרנו את המנקה כדי לשטוף את המקום, והנה היא באה והתחילה לשטוף את המקום, אלא שהיא רואה שהמים המלוכלכים של הגשם עם הבוץ חודרים מתוך הנזילות ובעצם עוד חצי שעה המקום לא יראה כאילו נשטף כלל. אבל הוא תטען שהיא עשתה את מה ששכרו אותה לעשות, האם מועיל הדבר? ומסברא נראה בזה שאין צריך כלל לשלם לה עבור זה, שכן הדין הוא שאם אחד שירד לשדה חבירו ועשה שם מלאכה משלם לו כפי מה שהשביחו, אבל בודאי בלא עשה השבחה ותועלת כלל במלאכתו שאין צריך כלל לשלם לו, ואם כן הוא הדין במקרה זה שבכל מלאכתה שעשתה אין בזה השבחה כלל ואין בזה כלל תועלת, לכן נראה שבאופן כזה אין צריך לשלם למנקה עבור הניקיון. וכמובן שמדובר במקרה שהיא ראתה שישנה נזילה של מי גשמים מלוכלכים, ובכל זאת המשיכה לנקות. כנלע"ד. כיון שנושא זה של ביטול עבודה הן מצד הבעל הבית הן מצד הפועל הוא דבר שכיח, לטובת הלומדים אנו מביאים סיכום קצר של הדינים העולים: בגדר אדם שחוזר בו מההסכם עבור פעולה, יש ד' דרגות, שהדין בהם משתנה: דין א' - אדם קבע עבודה עם בעל מקצוע, וסיכם עמו שיבוא מחר בבוקר, והתקשר אותו אדם לאחר מכן, והודיע לבעל המקצוע, שהוא מבטל את ההזמנה ושאין צורך שיגיע. הדין - אין צריך לשלם כלום לבעל המקצוע, אבל יש איסור לאותו אדם, בזה שאינו עומד בדיבורו, ונקרא "מחוסר אמנה", ואין רוח חכמים נוחה ממנו. ודווקא אם חזר בו ללא סיבה מיוחדת, אבל אם חזר בו כי מצא פועלים זולים יותר, או שראה שהוא עצמו יכול לסדר את הדבר, אין בו משום "מחוסר אמנה" (לדעת אחרוני זמנינו, והרחבנו בדין "מחוסר אמנה במקומות רבים בספר). דין ב' - מה שנתבאר (בסעיף א'), שאם בעל הבית ביטל, אין לבעל המקצוע תביעה ממונית על בעל הבית, זה דוקא אם לא נגרם לו נזק מביטולו, היינו שלא ביטל הזמנה אחרת, אבל אם בעל המקצוע יוכיח שמחמת ההזמנה של אותו אדם, הוא ביטל לקוח אחר שביקש שיבוא באותה שעה, וגם עכשיו אין לו לקוח אחר במקום אותו אדם שביטל, הדין הוא, שבעל הבית חייב לשלם לו שכר "כפועל בטל", היינו, כמה היה מוכן אותו בעל מקצוע לקבל פחות משכרו, ולשבת בבית בלי לעבוד את העבודה שהזמין אותו (בד"כ שכר פועל בטל אצל אנשים שעובדים פיזית הוא חצי מהשכר, לעומת זאת אצל רופאים פסיכולוגים וכו' שאינם עובדים פיזית, נטיית הפוסקים היא לחייב בין 3\2 מהתשלום לבין תשלום מלא, במקרה שלא היה תנאי מקדים) דין ג' - אמנם אם בעל המקצוע כבר הגיעה לבית, ודופק בדלת, ומודיע לו בעל הבית שהוא כבר הסתדר, ואינו צריך אותו, כי הצליח לסדר את הבעיה. הדין הוא - כיוון שבעל המקצוע כבר נסע ללקוח, הרי זה נחשב כהתחיל במלאכתו, וחייב אותו אדם לשלם לבעל המקצוע: א. דמי הנסיעה, ב. דמי שכר "כפועל בטל" (עיין אות ב'), ואפילו שלא הפסיד לקוח אחר, וגם עכשיו אין לו לקוח אחר. דין ד' - כל האמור לעיל, שחייב בעל הבית לשלם לבעל המקצוע כפועל בטל, זה דוקא אם חזר בו שלא מחמת אונס, אבל אם חזר בו מחמת אונס, כגון שתקפו חולי וכדומה, על אף שהפסידו, אין צריך לשלם לו כלום. כל הדינים הנ"ל תקפים אך ורק כשלא קדם להם תנאי מקדים, אמנם הם היה תנאי מסוים בתחילת ההתקשרות, הרי שכל תנאי שבממון תנאי הוא, ועל פיו יוחלט מה הדין. מסקנת הדברים: במקרה שבו היה על בעל הבית לבדוק לפני, הרי שהוא נושא באחריות וצריך לשלם למנקה כפועל בטל (חצי תשלום). במקרה שבו שני הצדדים היו אנוסים, הרי זה הפסד הפועל. אמנם הפסדו הוא דווקא בדבר שעדיין לא הרוויח (כלומר השכר), אך על ההוצאות שהוציא (כגון הנסיעות) צריך בעל הבית לשלם.