לשון הרע מול חשיפת גזל

התשובה

שלום וברכה. ראשית יש לברר את גדר מעשה הנטילה. אדם הנוטל ממון חברו ללא רשות, אף אם מדובר בדבר קטן מאוד, הרי זה בכלל איסור גזל. וכך מפורש ברמב"ם בהלכות גזלה ואבדה (פרק א הלכה ב): "אסור לגזול כל שהוא", הרי שאיסור גזל אינו תלוי בשווי, אלא עצם הנטילה שלא ברשות אסורה. וכן פסק השולחן ערוך בחושן משפט (סימן שנט סעיף א), שאסור לגזול אפילו פחות משווה פרוטה. עוד יש לדון אם יש כאן צד של "שואל שלא מדעת". אלא שכבר ביארו הפוסקים שכאשר מדובר בדבר המתכלה, כגון מאכל, אין זה בגדר שאלה, שהרי אינו יכול להשיב את הדבר בעין, ונחשב כגזל ממש. וכן מבואר בדברי האחרונים על פי יסודות הרמב"ם והשולחן ערוך, שנטילת מאכל ללא רשות היא גזל גמור. אף שיש מקום להעלות סברה שמא הגבאי אינו מקפיד על סוכריות, מכל מקום אין אדם רשאי להניח כן מעצמו. ובפרט כאשר מדובר במגירה פרטית המיועדת לשימוש אישי, מסתבר יותר שהבעלים מקפיד על רכושו, אלא אם כן ידוע בבירור ההפך. לכן לענ"ד יש להעמיד את המעשה בחזקת גזל. לאחר שהתברר שיש כאן חשש גזל, יש לדון מצד איסור לשון הרע. עצם מסירת מידע על אדם שנטל ממון שאינו שלו - יש בה גנאי ברור, ולכן היא נכללת בכלל איסור לשון הרע, כמבואר בספר חפץ חיים (הלכות לשון הרע כלל א), שאסור לספר דבר הגורם גנאי לחברו. אולם כבר חידש החפץ חיים (שם כלל י) שיש היתר, ואף מצווה, לספר לשון הרע כאשר יש בכך תועלת מוכחת, כגון למנוע נזק או להשיב ממון לבעליו. והעמיד לכך תנאים ברורים, שבלעדיהם אסור. ובנדון זה יש לפנינו תועלת ברורה: בעל הממון מבקש לדעת מי נטל את רכושו, הן כדי להשיב את הממון, והן כדי למנוע הישנות של מעשים כאלה. הרי זה בכלל השבת אבדה ומניעת גזל. אלא שההיתר תלוי בקיום שבעת התנאים שהציב החפץ חיים: ודאות העובדות - שראה או ידע את הדבר בעצמו, ולא מתוך שמועה או השערה. בירור הלכתי נכון - שברור לו שאכן מדובר במעשה אסור, כגון גזל או נזק, ולא בפרשנות או תחושה בלבד. הוכחה תחילה - יש לנסות תחילה לפנות אל האדם בלשון נוחה ולאפשר לו לתקן את מעשיו. דיוק בדברים - לספר רק את העובדות ללא הגזמה, תוספת או פרשנות. כוונה לתועלת בלבד - שלא מתוך כעס, נקמה או רצון לבזות, אלא רק כדי למנוע נזק או להשיב ממון. אין דרך אחרת - אם ניתן להשיג את התועלת בלי לספר, אסור לספר. הגבלת הנזק - שלא ייגרם לנידון נזק גדול יותר מן הראוי על פי דין. ומעתה יש לומר, שלכתחילה אם יש אפשרות לפנות לאותו אדם שלקח, ולהדריכו להשיב או לבקש רשות, זו דרך נכונה יותר, שכן בכך נמנעת פגיעה בו. אולם אם אין אפשרות כזו, או שיש חשש סביר שהדבר יימשך, או שהגבאי כבר שואל באופן ישיר - הרי שמתקיים צורך ממשי. במצב כזה, כאשר מתקיימים התנאים הנזכרים, יש להתיר למסור לגבאי את המידע שראה, משום שמדובר בלשון הרע לתועלת, ובכלל זה קיום מצוות השבת ממון ומניעת עוול. מסקנת הדין כאשר אדם ראה בוודאות שחברו נטל סוכריות ממגירה פרטית ללא רשות, והגבאי שואל כדי לברר את הדבר - מותר לו להשיב ולומר את האמת, בתנאי שכוונתו לתועלת, ושאינו מוסיף מעבר לעובדות. לכתחילה, אם ניתן, נכון להקדים פנייה ישירה אל הלוקח באופן מכובד, אך אם אין אפשרות לכך או שיש צורך ממשי - מותר לגלות לגבאי את הדבר.