מה הדין כאשר החלפתי בלי כוונה את הכלי שלי עם אדם אחר? (סוגיית "נתחלפו כליו")

התשובה

אגב נידון שאלה זו, ננצל את ההזדמנות ללמד מספר דינים מצויים שדומים לשאלה זו, כגון במקרה שנמצאים במקווה ומתבלבלים ולוקחים שמפו או מגבת של מישהו אחר, נעליים, מעיל או מגבעת דומים וכיוצ"ב. מה יהיה הדין בזה? בגמ' בבא בתרא (מו,א)מובא, נתחלפו כליו בבית המשתה או בבית האבל הרי זה לא ישתמש בהם עד שיבוא הלה ויטול את שלו, ע"כ. מבואר שכאשר מבחין אדם שהחליפו את בגדו העליון בבית המשתה או בבית האבל והשאיר המחליף את בגדו תחתיו, הרי זה לא יקחנו, הואיל ואין הבגד שלו, ואיננו אומרים שיהיה בגד זה שלו כנגד הבגד שלקח המחליף. כן פסק בשולחן ערוך (חו"מ סימן קלו סעיף ב'): נתחלפו לו כליו בבית האבל או בבית המשתה, לא ישתמש בהם. והוסיף הרמ"א וביאר שכשיבא בעל החפץ צריך ליתן החפץ לבעליו, אעפ"י ששלו אבד. והוסיף והביא לדברי תרומת הדשן שכתב שכן הדין אף בכובסת עובדת כוכבים המכבסת לרבים והביאה לאחד בגד שאינו שלו. לאור האמור מבואר שלא יהיה ניתן ליטול ולהשתמש ב"מפתח הגלגלים" של המחליף, כדין מי שנתחלפו לו כליו בבית האבל או בבית המשתה. אלא שמצאנו בדברי הפוסקים כמה הסתייגויות ודרכי היתר להשתמש בחפץ עד שימצאו הבעלים זה את זה ויחליפו ביניהם. אחד הפוסקים העיקריים שדיברו בכך (וציינו לו רבים מגדולי פוסקי הדור) הוא "ערוך השולחן" (בסימן קלו), שכתב, שהמנהג במקומות שרבים מתאספים ומניחים את המנעלים העליונים בפרוזדור, ובצאתם יתחלפו של זה בזה, שאין מקפידין בדבר ומשתמש כל אחד בשל חבירו עד שיתראו פנים ומחליפים את עצמם ואין בזה חשש גזילה שכך נהגו. ואף שדברי ערוך השולחן אמורים במקום שכך הוא המנהג, עיין בשו"ת אגרות משה (או"ח חלק ה' סימן ט') שכתב שדברי הערוך השולחן לא נאמרו רק במקום שיש מנהג, אלא בכל מקום שלא ידוע המנהג יכול כל אחד להשתמש בשל חבירו כשהוחלפו. וראה בשו"ת שבט הלוי (חלק ו' סוף סימן רלח) שהעלה כן להלכה בנוגע למי שהחליף את המגבעת עם אדם אחר, וכתב שנהגו כדברי ערוך השולחן. יתרה מכך מצאנו בדברי כסף הקדשים (לסימן קלו), שכתב שכאשר המנעלים שווים, יש סברא לומר שמקנים אחד לשני את מנעליהם בכדי שיוכלו כל אחד ללבוש את מנעלו בהיתר עד שימצאו זה את זה ויחליפום. סברא זו יתכן בהחלט שתועיל גם בשאלתנו, שהחפצים כמעט זהים לחלוטין, אלא שאחד מהם יותר חדש, ובסוג חפצים כאלה (מפתח ברגים) בד"כ המציאות היא שאין הקפדה אם חדש יותר או פחות, וזה חפץ שכמעט ואין בו שימוש, ולא מתבלה, אלא שיש חדש יותר וחדש פחות, וכמעט ולא מבחינים בכך (והראיה הפשוטה היא שהבעלים עצמו לא הבחין בכך). ואם כן, הרי שמעוניין כל אחד להשתמש בחפץ חבירו עד שימצאו זה את זה, על מנת שישתמשו לבינתיים בהיתר. כן ראיתי שהביא בספר משפט כהלכה (בקונטרס שים שלום שהודפס בסוף הספר שם הובאו פסקי מרן הגרי"ש אליישיב זצ"ל) שאלה על מי שהוחלף מעילו בבית הכנסת, האם רשאי להשתמש במעיל זה עד שימצאו את בעליו, והורה שמותר, הואיל ובמקרה כזה שהמחליף משתמש במעילו ויוכל לגבות את השכירות על ידי השימוש במעילו של המחליף. ועיין עוד בספר דרכי חושן לגאון הרב יהודה סילמן שליט"א (סימן תסב סעיף יד עמ' נ') שכתב שיש להקל ולהשתמש בכל חפץ שניתן לקנות בשוק כיוצא בו. אולם בנידון שאלתנו יש להקל ולהתיר באופן נרחב יותר, שכן לא מדובר במקרה של "נתחלפו כליו" קלאסי, בו ישנה התחלפות כלים שנובעת מאי שימת לב, ויתכן הקפדה של אחד הבעלים כאשר ימצא שחפצו נלקח ע"י אחר, שהוי "שואל שלא מדעת" שהרי הוא גזלן כמבואר בשו"ע (סימן שנט סעיף ה'): אפילו הלוקח בשאלה שלא מדעת הבעלים נקרא גזלן. ע"כ. כיון שהלכה זאת שייכת במקרה שאין דעת בעלים, אולם בנידון שאלתנו, הבעלים המקורי של החפץ היותר חדש, ראה והסכים לכך שהחפץ שלו ינתן לאחר, יתרה מכך, הוא מתעקש וטוען בוודאות שהחפץ הישן הוא שלו, ודומה למה שמבואר בש"ע (חושן משפט סימן עה סעיף יא) וז"ל: אמר ליה חייב אני לך מנה והלה אומר ודאי לי שאינך חייב לי כלום, פטור, אף על פי שיודע בודאי שהוא חייב, דהוי כאילו מחל לו. ובסמ"ע ובש"ך (שם) הביאו מהטור שהטעם שלא נחשב למחילה בטעות, כיון שאמר לו אני חייב לך, היה לו להשים אל לבו לדקדק והוא לא עשה כן, אלא אמר בודאי אינך חייב לי בודאי מחל לו בלב שלם יעוי"ש. ופשוט שבעל החפץ המקורי אינו מקפיד, ואף מוחל, ונמצא שניהם שמחים ומאושרים, ועל כן אין חשש כלל. מסקנת הדברים: מותר לשואל להשאיר את מפתח הברגים (החדיש יותר) אצלו, אעפ"י שהוא שייך לאדם השני.