השאלת ספר לימוד תורה – מתה מחמת מלאכה

התשובה

כדי לענות על שאלתך נצטרך לדון בשני עניינים עיקריים: השואל ספר לימוד תורה ונתקלקל תוך כדי לימודו - האם שייך בו פטור מדין "מתה מחמת מלאכה"? אם נאנס הספר, האם יש לחייב את השואל? הנה כבר הרחבנו במקומות אחרים בספר, שאע"פ ששואל חייב באונסים, כמו ששנינו במשנה (בב"מ צג,א), מכל מקום ישנם שני אופנים שגם השואל פטור, והם: "שאלה בבעלים" ו"מתה מחמת מלאכה". והנה, דין שאלה בבעלים מפורש בתורה (ראה שמות כב, יג-יד), אבל הדין של "מתה מחמת מלאכה" לא נאמר בתורה, ובזה מצינו בגמרא בבא מציעא צו,ב): "איבעיא להו, כחש בשר מחמת מלאכה מאי, אמר ליה ההוא מרבנן ורב חלקיה בריה דרב אויא שמיה מכלל דכי מתה מחמת מלאכה מחייב, נימא לאו לאוקמא בכילתא שאילתה, אלא אמר רבא, לא מיבעיא כחש בשר מחמת מלאכה דפטור, אלא אפילו מתה מחמת מלאכה נמי פטור, דאמר ליה לאו לאוקמא בכילתא שאילתה". דברי הגמרא הללו הם שורש הדין ש"מתה מחמת מלאכה" פטור, וטעם הדבר הוא, משום שהשואל אומר לבעל הבית: "לאו לאוקמא בכילתא שאילתה", כלומר, לא שאלתי את בהמתך על דעת להחזיקה תחת הוילון, אלא, לעשות מלאכה שאלתיה ממך, ואם מתה מחמת המלאכה איני אשם בדבר. ונתקשו הראשונים בטעם הדבר, כי אכן טעם זה מועיל שלא יחשב כפשיעה, שהרי ברשות עשה המלאכה, אולם, השואל חייב גם באונסים, ואפילו אם מתה מאליה, ולמה אם כן לא יתחייב בכך. ולא ראיתי לנכון להרחיב בדברי הראשונים במסגרת זו. ה'מחנה אפרים' (הל' שאלה ופקדון סי' ד) כתב: "מי ששאל ספר כדי ללמוד בו, ונתקלקל הספר מחמת מה שלמד, אם חייב השואל, או נאמר שפטור, מכיון שנתקלקל מחמת מלאכה, ושואל פטור במתה מחמת מלאכה או בנכחשה מחמת מלאכה", וכתב שתלוי במחלוקת הראשונים לסיבת פטור "מתה מחמת מלאכה", כי לפי סברת הרמב"ן לא שייך לפטור באופן כזה משום מתה מחמת מלאכה, כי רק במיתת הבהמה מחמת המלאכה שייך פשיעת המשאיל, שהרי המלאכה סובבה וגרמה המיתה, והיה לו המשאיל לעיין בבהמתו האם ראויה היא למלאכה זו, ולא היה לו להשאילה, אכן, קלקול הספר על ידי הלימוד, אין זה מחמת מצבו של הספר, אלא מחמת הלומד שלמד בתוכו באופן כזה שנקרע ונתקלקל, והיה שייך שילמד בלי שיקרע, ובכן אין כאן פשיעה מצד המשאיל, ולכן יתחייב השואל. אכן לסברת הרשב"א (המחנ"א מביאה בשם הנמוק"י), שאחרי שהיה יודע שיתכן שיתקלקל מחמת המלאכה היה לו להתנות על כך, ומשלא התנה הוכחה היא שויתר על זה, סברא זו שייכת גם בלימוד בתוך הספר, כי דבר מצוי הוא שעל ידי הלימוד וההשתמשות יתקלקל הספר, ובכן היה לו להתנות, ומשלא התנה המשאיל, ויתר על כך. ולאור כן יהיה פטור השואל כשיקרע או יתקלקל הספר. וכתב המחנ"א שלפי סברתו לא יפטר בספר שאול שנתקלקל על ידי הלימוד, כי הקלקול אינו הוכחה על הספר שלא היה ראוי לשימושו, כי הקלקול לא נסתובב מחמת מצב הספר – שלא היה ראוי ללמוד בו, אלא נגרם מחמת אופן השתמשות השואל. ולפי זה אין כאן שאלה בטעות, והדין צריך להיות שהשואל חייב לשלם על קלקול הספר. אמנם כבר ידוע שמחלוקת זו היא מחלוקת מרן השו"ע והרמ"א (בסימן שמ סעיף ג' שהשו"ע פסק כהרמ"ה, והרמ"א פסק כהרא"ש והטור), ואנו קיבלנו עלינו הוראת מרן הש"ע, שסובר לפטור כאשר השואל התנהג בצורה שדרך העולם לנהוג, ואם כן היה לו למשאיל לחוש לכך שדבר כזה עלול להתרחש, ומזה שלא התנה, הרי זו הוכחה שמחל. והארכנו בביאור מחלוקת זו בסימן קפא' בשאלה על הפנצ'ר בגלגל של השואל. אלא שמצינו עוד סיבה לפטור את השואל, עפ"י דברי הסמ"ע (סימן עב ס"ק כא) שכתב בשם הר"ן (שו"ת הר"ן סימן יט): אדם שהשאיל ספר מחברו, ואירע אונס לספר - השואל פטור מלשלם. הטעם לכך הוא, שיש למשאיל הנאה בהשאלת ספר, שכן הוא עושה מצווה, ובכך פטור מלתת צדקה לעניים, (פרוטה דרב יוסף), ושואל חייב באונסים רק כאשר כל הנאה שלו, ולא כאשר גם המשאיל נהנה. אמנם העיר על זה המחנה אפרים (הל' שאלה ופקדון סי ג) שהמצוה תהיה רק בשעה שהשואל ילמד בגמרא ולא בשעת ההשאלה (ומכל מקום סיים המחנה אפרים, שהשואל ספר יהיה פטור באונסין מטעם אחר שכיון שמצוות לאו ליהנות ניתנו). וכן כתב הקצות החושן ( סי' עב ס"ק לד), שכיון שכל החיוב של השואל באונסין הוא משום שכל הנאה שלו, זהו דוקא בשאר חפצים, אבל אדם ששואל ספר ללמוד בו, אין לשואל הנאת ממון, כיון שהוא עושה מצוה שהוא לומד בו וקיימא לן מצוות לאו להנות ניתנו. ודברי הקצות החושן והמחנה אפרים טעונים בירור, ונקדים לזה את יסודו של רבינו אברהם מן ההר (חידושים לנדרים מח) לאסור על המודר הנאה לקבל ספר בהשאלה מחברו, אפילו שבכל איסורי הנאה בעת קיום המצוה אומרים שמצות לאו להנות נתנו, ולא נאסרת ההנאה, אולם תלמוד תורה שונה מכיון "שעיקר מצוותו הוא ההנאה והתענוג מה שמשיג ומבין בלימודו". ומאחר שמצוה זו כל תכליתה היא הנאה, אם כן לא שייך לומר "לאו להנות נתנו" ולכן אסור למודר להנות מספריו של המדיר. דברי רבינו אברהם מן ההר נפסקו בט"ז (יו"ד סי' רכא, מג) שכתב שעל ידי התורה שהיא משמחת לב מגיעה לו הנאה, ואינו דומה לשאר איסורי הנאה שמותר במודר הנאה. וכן ידועים ומפורסמים דברי האבני נזר (בהקדמה לאגלי טל) שעיקר מצוות לימוד התורה "להיות שש ושמח ומתענג בלימודו, ואז דברי תורה נבלעין בדמו ולאחר שנהנה נעשה דבוק בתורה". וכן כתב הלבוש (לבוש מלכות או"ח סי' מז, ו), שהעולה לתורה מברך ברכה לפני הקריאה וברכה לאחר הקריאה, שזה כמו ברכת הנהנין שמברך לפניה ואחריה. כך גם כתב הגר"מ שטרנבוך בספרו תשובות והנהגות (כרך א סימן תתכ), ששואל ספר - חייב לשלם על אונסים, ואין להשוות זאת לשואל בהמה בכדי להיראות עשיר, שלא נחשב לשואל, כי בדרך כלל מקובל להשתמש בבהמה, ואם לא משתמש בבהמה - לא נחשב לשואל, "אבל ספר שמטרת שימושו הוא ללימוד, וכל הנאה שלו, אף שההנאה היא לא ככל הנאה גשמית, מכל מקום כיון שדרך שימושו כן, וכל הנאה שלו - פשיטא שחייב". וכ"כ בספר הנפלא ברוך אומר (חו"מ סימן קטו). מסקנת הדברים: כיון שיש מחלוקת הפוסקים בעניין ספר לימוד תורה שנלקח בהשאלה ונאנס ביד השואל אם חייב באונסין או לא, אי אפשר לחייב אותו ממון, ולהוציא ממון מיד המוחזק. וכך פסק רבנו הגדול זצוק"ל בשו"ת יבי"א (ח"ב חו"מ סוף סי' ז) שהשואל יכול לטעון קים לי כהר"ן שפטור מאונסין. אולם נראה שכל זה דוקא כאשר החפץ הוזק ע"י אחר, אולם אם הספר הוכתם ע"י השואל עצמו, הרי זה אינו בגדר שאילה אלא בגדר מזיק, ואדם מועד לעולם, ועל כן יש לחייבו.