דינא דמלכותא בארץ ישראל

התשובה

שלום וברכה. הנה בנושא מהותי זה לא באנו כלל וכלל להעמיק בו ממקור הדברים, שכן רבו הספרים והפוסקים הגדולים מאיתנו שהרחיבו בכך, והנושא ארוך, רחב ומפותל בכדי לעסוק בו במסגרת ספר זה שנועד לתת מענה מיידי לשאלות מעשיות בהלכה. והרוצה להרחיב מעט ולהתבונן ביסודות הדברים יעיין בספרים שציינו אליהם בתשובתנו. ובקיצור נמרץ, מקור הסוגיא של דינא דמלכותא מובא בבא בתרא (נד,ב), בבא קמא (קיג,א) ונדרים (כח,א). דעת הרשב"א , הר"ן ונימוקי יוסף (הו"ד בגמרא בנדרים הנ"ל) סוברים שאומרים דינא דמלכותא רק במלכי אומות העולם ולא במלכי ישראל. לעומתם, דעת הרמב"ם שאומרים זאת אף במלכי ישראל. ומרן הש"ע (חו"מ סי' שסט סעיף ו') פסק כדעת הרמב"ם. ובפוסקים מובא שלאו דוקא מלך, אלא הוא הדין בשלטון שנבחר ע"י הציבור. אמנם מצינו בפוסקים חילוקי דעות מה הדין כאשר העומדים בראש הם רשעים שאין גזרותיהם שוות, ונרחיב מעט. ומכיוון שבד"כ ציבור השומעים והלומדים בשיעורנו ובספרנו הם ספרדים, ורובם קיבלו עליהם את דעת הגרע"י זצוק"ל כפוסק המובהק של הדור, ראוי ונכון לציין כבר בתחילת דברינו שדעתו היא שיש דינא דמלכותא בארץ ישראל . וראה בשלחן המערכת (לראשל"צ הגר"י יוסף שליט"א ח"ב מערכת דיל"ת אות קטז) שכתב: ולענין מס הכנסה, מס ערך מוסף ומכס: אין להשתמט מתשלומין אלה אחר שהם נועדים לקופת המדינה והוי בכלל דינא דמלכותא דינא. וגם כאשר אין השלטון על פי מלך אלא על פי ממשלה. ואף על פי שיש מי שכתב שלגבי הכנסת שחלק מן הנבחרים בה הם מפריצי עמנו ויש בהם שונאי דת וממילא לא שייך לומר בחוקים שלהם דינא דמלכותא דינא, הנה אין דבריו נכונים, שגם במלך רשע אמרינן דינא דמלכותא דינא. אולם תלמידי חכמים פטורים מכל מיני מיסים, בין ממיסים הקצובים על כל בני העיר, בין ממיסים הקצובים על כל איש בפני עצמו. וגם ריווח שהשיג התלמיד חכם על ידי משא ומתן והרוויח מעסקיו פטור ממס. ומן הראוי שהשלטונות יפטרו ממס הכנסה לכל מי שתורתו אומנותו, שלפי ההלכה (בבא בתרא ח עמ' א) אסור להטיל מס על תלמידי חכמים העוסקים בתורה. וכן פסקו הטור והשלחן ערוך (יו"ד סי' רמג סעיף ב') שתלמידי חכמים פטורים מכל מיני מיסים, בין ממיסים הקצובים על כל בני העיר בין ממסים שקצובים על כל איש ואיש בפני עצמו, בין ממיסים קבועים בין שאינם קבועים. ע"ש. ועיין בבית יוסף. ואף שכך הוא מעיקר הדין, הנה הדברים אמורים שהשלטון יכיר בדבר, אך אם השלטון לא הסכים לפטור החכם ממס וממכס יש לחוש לדבר טובא משום חילול שם שמים ח"ו. ועיין עוד ביביא אומר (ח"ז חו"מ סי' י') בנושא זה ובהגדרת תלמיד חכם לעניין זה. אלא שבספר מאמר מרדכי (אליהו, ח"א חושן משפט סי' טו) כתב, שעם זאת כבר סייגו הראשונים, רמב"ם (הל' גזלה ואבדה פ"ה הי"ד) רא"ש בשם ר"ת נדרים (פ"ג סי' י"א) שו"ת הריטב"א (סי' נ"ג) והשו"ע (חו"מ סי' שס"ט סעי' ח) שצריך שהמלכות תשווה גזרותיה ולא תפלה בין קבוצה לקבוצה. כך היו מקרים שרק היהודים נדרשו לשלם מס מסוים, ונפסק שחוק כזה אינו תקף. ואף על פי שנראה מהרמ"א בש"ע (שם סי' שס"ט סעי' ו' )שהוא פוסק אחרת, כבר העיר הגר"א (שם בס"ק ל"ג) כי הוא סותר למה שכתב בסעיף ח' שם הסכים לדעת הש"ע הנ"ל. מכאן יוצא, שעקרונית חוקי המדינה תקפים, אלא אם כן יוברר שאין היא משוה גזרותיה. למשל, אם יוברר שהמדינה נוטלת כספים מאזרחיה שלא ביושר, פוטרת לגמרי או חלקית, קבוצות או מוסדות הקרובות לשלטון מתשלום מס ואינה נוהגת כך ביחס למוסדות דתיים, או גם תומכת בכסף ועוזרת לסטודנטים יותר מאשר לבני ישיבה, הרי שאינה משוה גזרותיה , אם כי הדוגמה השניה מסופקת בעיני שכן כאן אין המדינה נוטלת כי אם אינה נותנת בשווה. עוד דוגמה אם יוברר כי המשטרה באופן עקבי מתייחסת באיפה ואיפה למפגינים דתיים לעומת מפגינים אחרים, הרי שיש הפליה שלטונית, וכבר היו דברים מעולם אם כי כיום המצב שונה לגמרי. שנית, תקנות הקהל: לתקנות קהל תוקף של דין ממש, (ראה תוספתא ב"מ פי"א הי"ב וב"ב דף ט' ע"א) אמנם הרמ"א (בחו"מ סי' ל"ז סעי' כ"ב) מתנה זאת בכך שהמתקנים יהיו בני תורה הכשרים לדון. דבר שאין לומר על רוב חברי הכנסת שלנו. עוד נפסקה הלכה כי התקנות צריכות אישור "אדם חשוב", ת"ח מחשובי הדור, אם כי יש מחלוקת אם אישור כזה הוא לעיכובא (ראה שו"ע ורמ"א חו"מ סי' רל"א סעי' כ"ח ט ונוה"כ). מכאן עולה שלחוקי הכנסת אין תוקף של תקנות קהל ממש. והנה לענין דינא דמלכותא דינא בארץ ישראל, בפתחי חושן (גניבה פ"א סק"ד עמוד יז בהוצאה החדשה) כתב וז"ל: ועל פי האמור יתכן שאף אם נאמר שמצד דינא דמלכותא לא שייך בארץ ישראל מכל מקום בזמננו כשהשלטון נבחר ע"י רוב בני המדינה וכל שכן לגבי אלה המשתתפים בבחירות, יש מקום לומר שעכ"פ אין דינו כגזלן. אמנם מנגד, יש לומר שכל שלטון של ישראל המתנהג שלא עפ"י תורה וכל שכן במעשים שהם נגד דיני התורה אינו בכלל זה, וכיו"ב מתבאר במשנה הלכות (ח"ה סי' קיב ד"ה ומעתה). ובשו"ת תשובות והנהגות (ח"ג תעו) כתב שבארץ ישראל לא אומרים דינא דמלכותא, שזה תלוי הרבה בפרוטקציה ובפקידים והוי כמוכס שאין לו קצבה שכל אחד מסתדר כפי אפשרותו. עיי"ש. וכך משמע במנחת יצחק (ח"ט סי' קי) ובפאת שדך (סי' צ ,צא, וקסה) בשם החזו"א, שמדינת ישראל היא כמוכס העומד מאליו. ובספר דרכי משפט (פי"ג הלכה ב).עיי"ש. וכן מובא בנשמת אברהם חו”מ סי’ שנ”ט הערה א’ בשם הגרש”ז אוירבאך זצ”ל, והגר”י זילברשטיין שליט”א המובא בשו"ת אבני דרך (חי”ז סי’ קצ”ה הערה ה’). וכן תראה בילקוט יוסף (השביעית עמוד תריא, ובכבוד אב ואם עמ' תצג) שיש לסמוך על הסוברים שכשאין השלטון משווה מדותיו ועושה איפה ואיפה לא אמרינן דינא דמלכותא דינא. ובפתחי חושן (גניבה עמוד יח) סייג מעט את הדברים, וזו לשונו: מה שדנו הפוסקים הוא להבריח ולא לשלם המכס, אבל להוציא שלא כדין מהמלך או מהממונים על ידו לאחר שבא לידו נראה פשוט שאפילו בשלטון שאין בו משום דינא דמלכותא אין שום היתר, ושמעתי שיש מורים היתר בזה ולא ראיתי מקור לזה וגם גורם להרגיל עצמו בגניבה. וכך כתב בשו"ת שבט הלוי (ח"ה סימן קעב) שאסור לגזול מאת השלטון. ועיין בשו"ת קנין תורה (ח"ד סימן קיד). אלא שהיו כאלה שטענו שמכיון שתקציב השלטון מבוסס על המסים הנגבים מהתושבים, יתכן שבגלל ניצול שלא כדין ואפשר שאף בהעלמת מס גורם להגדלת עול המסים על שאר התושבים, אף על פי שמסתבר שאין זה אלא גורם, גם גרמא בגניבה אסור. וכן כתב בחשוקי חמד (עירובין לח) עפ"י שו"ת שבט הלוי הנ"ל. (הו"ד בספר דינא דמלכותא פרק נה). והנה, יודע אני ושמעתי גם שמעתי הרבה רבנים שמפיצים "שמצוה לגזול את המדינה", וטענתם בפיהם שרוב הכספים הולכים לתרבות החילונית, ואין הנהגה שוויונית, ואף ששומע אני את הסברא בכך, ואכן גם יש אמת בדבריהם, אמנם בכל אופן בל נשכח שישנם תקציבים שלמים של תמיכה בכוללים וישיבות, וכן שהמון מהנהנים מהבטחת הכנסה הם מאוכלוסייה החרדית, ויש לחרדים פוליטיקאים "מוכשרים" מאוד שיודעים כיצד להוציא כסף, והם יודעים גם יודעים לעשות את "עבודתם" ויש להם השפעה פוליטית מדינית גדולה מאוד, והם לא תמימים וחלשים שרואים כיצד שאר המגזרים מקבלים כסף והם שותקים, לא זאת המציאות. וצריך לומר אותה. אלא שלא תמיד זה הולך למקומות הנכונים והצריכים באמת, אלא שזו סוגייא אחרת שעוסקת בגניבת דעת וגזל, ולא בדינא דמלכותא. בכל אופן דין זה אינו מוחלט כלל, ויש סברות לכאן ולכאן, אמנם רוב ככל הפוסקים סוברים שאומרים דינא דמלכותא אף בישראל ואף בזמנינו. וודאי שעל מאזני המשקל עומד עניין גזל, ופעמים רבות אף גזל של הציבור שהוא קשה יותר, אם כן ראוי ונכון להחמיר בדבר. ומאוד כואב ומצער לראות שהרבה חרדים לדבר ה' שמחמירים על כשרות כזאת או אחרת בהידוק רב, ומקפידים על הידורים רבים וחומרי חומרות, ופתאום כשזה נוגע לכסף, מתפשרים על שמועה או הבנה קלושה מבלי לחקור את הדבר לעומקו. ומדוע בזה אינם מהדרים? וכי גזל אינו מהתורה? והיו שהגדילו לעשות, להפוך את חמדת הכסף שלהם, ואת הרצון לקבל, לאידיאולוגיה של ממש, מבלי להבין באמת את יסודות הדין. ודי למבין. למסקנת הדברים, נראה לעניות דעתי להחמיר עד כמה שאפשר בנידון זה כיון שהוא ספק באיסור תורה, ופעמים שיש בו גזל הציבור והכלל (כגון ביטוח לאומי) שזה קשה יותר. אולם בתלמידי חכמים יש להתיר כפי המבואר למעלה. ועם זאת, המיקל שלא לתת, ומנגד גם לא לקחת מהם, יש לו על מה שיסמוך.