חיוב ממוני וגדר "אני סומך עליך"

התשובה

הסיבה שיש לתת משמעות ממונית לדבריו של הקבלן היהודי (התלמיד) מקורה בהלכות נזיקין מדין גרמי. כאשר אנשים סומכים על דיבור של אדם ועל פיו מוציאים ממון, ולבסוף הוברר שהוא הטעה אותם, עליו לשלם להם, כיון שהוא גרם להם הפסד. הדוגמא המובאת לכך בגמרא היא שולחני הממליץ על מטבע כסף שהיא אינה מזוייפת ולבסוף התברר שהמטבע אינה תקינה, הדין שהוא חייב לשלם [ב”ק צט,ב]. הדברים מובאים להלכה בשולחן ערוך חושן משפט (סימן שו סעיף ו ):"המראה דינר לשולחני, ואמר לו: יפה הוא, ונמצא רע, אם אינו בקי, חייב לשלם אף על פי שהוא בחנם". בגמרא ובשולחן ערוך מובא תנאי בסיסי לכל ההתחייבות הזו: "והוא שיאמר לשולחני: עליך אני סומך, או שהיו הדברים מראים שהוא סומך על ראייתו". רק אם נותן העצה ידע מעבר לכל ספק שדבריו משפיעים ובגללם המתייעץ יפעל, רק אז ישנו חיוב נזיקין. בגמרא (בבא קמא ק,א) מסופר על ריש לקיש שהראה דינר לרבי אלעזר ושאל אותו אם הוא חושב שהדינר טוב, כלומר סחיר. ריש לקיש הוסיף ואמר לרבי אלעזר 'חזי (ראה) דעלך קסמיכנא' (על דבריך אני סומך). הגמרא ביארה שהסיבה שריש לקיש אמר לו שהוא סומך על תשובתו, היא בגלל שדעת ריש לקיש שיש לפסוק כשיטת רבי מאיר הסובר שדנים 'דינא דגרמי' (חיוב על נזק לא ישיר) ולכן אם רבי אלעזר יטעה הרי שיהיה חייב בתשלום פיצוי לריש לקיש. לדעת תוספות (שם, ד"ה אחוי) כיון שרבי אלעזר נחשב כאדם הצריך למידה נוספת בענייני כספים, ולא נחשב למומחה, לכן רבי אלעזר היה חייב גם במקרה שריש לקיש לא היה אומר שהוא סומך על דבריו, כמו שנאמר שם בגמרא (צט,א) בעניין אחריות השוחט. אמנם, לדעת הרי"ף (שהובא בתוספות) שולחני הנותן עצה יתחייב רק במקרה שבו הלקוח אמר לו שהוא סומך על דבריו. מרן השולחן ערוך (חו"מ שו, ו) הכריע כדעת הרי"ף, והרמ"א הביא את דעת תוספות אך כתב שסברא ראשונה של הרי"ף היא העיקרית: המראה דינר לשולחני, ואמר לו: יפה הוא, ונמצא רע, אם בשכר ראהו, חייב לשלם אף על פי שהוא בקי ואינו צריך להתלמד. ואם בחנם ראהו, פטור, והוא שיהיה בקי שאינו צריך להתלמד. ואם אינו בקי, חייב לשלם אף על פי שהוא בחנם, והוא שיאמר לשולחני: עליך אני סומך, או שהיו הדברים מראים שהוא סומך על ראייתו ולא יראה לאחרים. הגה: ויש אומרים דאפילו סתמא נמי חייב (טור בשם רבינו יצחק והרא"ש). ומכל מקום הסברא הראשונה נראה עיקר. וכתב הש"ך (שם ס"ק יב) שטעם הרי"ף הוא, שלא מסתבר שהגמרא הביאה את דברי ריש לקיש שאמר 'עלך קסמיכנא' ללא צורך וללא נפקא מינא. והגאון רבי יעקב וויל (שו"ת מהר"י וויל, סימן פ) פסק באחד ששאל את חבירו, האם פלוני עשיר, ואפשר להלוות לו ולהיות בטוח שיפרע את החוב, ואמר שאפשר להלוות לו ולהיות בטוח במעותיו. והתברר שהטעהו, שחייב לשלם. והביאו הרמ"א להלכה, וז"ל בחושן משפט (קכט, ב): "אמר להם בשעת מתן מעות: הלוהו ואני ערב, נשתעבד הערב ואינו צריך קנין. הגה: ואפילו לא נתערב בהדיא, רק שאומר למלוה להלוות ללוה כי בטוח הוא, ועשאו על פיו והיה שקר, חייב לשלם לו, דהוי כאילו נתערב לו" (מהרי"ו סימן פ') עכ"ל. יוצא למסקנה שהמקרים בהם יש לחייב: א)- מומחה רגיל שצריך להתלמד שייעץ בחינם, וק"ו אם עבד בשכר. ב)- מומחה גדול שלא צריך להתלמד שייעץ בשכר. ג)- אדם שאינו מומחה בתחום שנתן עצה. המקרה שפטור - מומחה גדול שלא צריך להתלמד שייעץ בחינם . וכך פסק הרמב"ם (הלכות שכירות פרק י הלכה ה), והשולחן ערוך (הנ"ל בסימן שו סעיף ו). ובנידון שאלתנו הרי שאמר במפורש שהוא לא מבין בדבר זה, ולכן סומך על הקבלן שהמליץ לו, ואם כן במקרה כזה שאמר במפורש "אני סומך עליך", הרי ששכר את הקבלן הערבי עפ"י המלצתו של זה, ולכן יש לחייבו. מסקנת דברים: במקרה ואמר לאותו קבלן יהודי שהוא סומך עליו, ועל פיו הוא שוכר את הקבלן הערבי, יש לחייב את הקבלן היהודי מדין גרמי. וכן פסק הגר"י זילברשטיין שליט"א (קובץ בית דוד, חושן משפט עמ' תקנד). אמנם לענ"ד, כיון שכוונתו של הקבלן היהודי הייתה לטובה, ורצה לעזור, ובאמת שלא ידע על נוכלותו של הקבלן הערבי, יש לייעץ להתפשר מעט לפנים משורת הדין.