התגנב למופע שבו נגמרו הכרטיסים מראש, האם צריך לשלם על כך?

התשובה

שלום וברכה. הגמרא (בבא קמא כ- כא) דנה בסוגיית "הדר בחצר חבירו שלא מדעתו". במסגרת ספר זה לא נעסוק בסוגיה עצמה ובביאורי הראשונים, כי רבים הם. ולכן ניגש מיד לפסק ההלכה, והרוצה לעיין בדברים יכול למצוא את מקורם בב"י ובנושאי הכלים. הנה פסק מרן הש"ע (סימן שסג סעיף ו') בזו הלשון: הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, שאמר לו: צא, ולא יצא, חייב ליתן לו כל שכרו. ואם לא אמר לו: צא, אם אותה חצר אינה עשויה לשכר, אינו צריך להעלות לו שכר. אף על פי שהוציא את בעל הבית בעל כרחו מן הבית והוא דר בו (מרדכי פרק כיצד הרגל). ואפילו היה רגיל להשכיר, רק שעכשיו לא עביד למיגר, בתר האי שעתא אזלינן (נ "י פ' הנ"ל), אף על פי שדרך זה הדר לשכור מקום לעצמו, שזה נהנה וזה אינו חסר. הגה: ודוקא שכבר דר בו, אבל לא יוכל לכופו לכתחילה שיניחנו לדור בו, אף על פי דכופין על מדת סדום במקום שזה נהנה וזה אינו חסר, הני מילי בדבר דאי בעי ליהנות לא יוכל ליהנות. אבל בכי האי גוונא דאי בעי בעל חצר ליהנות ולהרויח להשכיר חצירו היה יכול, אלא שאינו רוצה, אין כופין אותו לעשות בחנם (מרדכי ונ"י פרק הנ"ל(. ואם החצר עשויה לשכר, אף על פי שאין דרך זה לשכור, צריך להעלות לו שכר, שהרי חסרו ממון. הגה: מיהו אם לא היה דר בו, אלא שגזלו ממנו, פטור לשלם השכירות (טור ס"ו בשם הרא"ש ולאפוקי מהרמ"ה). וסתם בתים בזמן הזה קיימי לאגרא ואף על גב דעדיין לא השכירו מעולם (מרדכי פרק כיצד הרגל והגהות מיימוני פ"ג דגזילה ועיין בת"ה סימן שי"ז(. וכתב הסמ"ע (ס"ק יד) שבמקרה ואמר לו "צא" חייב בכל ענין, אפילו בחצר שלא עומדת לשכירות ואדם שלא עומד לשכור, כיון שבכך שאמר "צא" גילה דעתו שלא נוח לו בכך, ובמקרה כזה לא אומרים שא"אין כופים על מידת סדום". ע"ש. והנה, בית העומד לשכור הוי הפסד ממון אם דר בו אחד ללא שכירות, ואדם העומד לשכור הוי נהנה מנכסי חבירו, ומבואר בדברי הש"ע והרמ"א שהכל תלוי אם הבית עומד לשכור, או לא. כלומר, האם בעל הבית חסר. לפיכך: א. הדר בבית חבירו והבית אינו עומד לשכור, בדיעבד פטור לשלם שכר, כיון שבעל הבית לא חסר כלום, ואפילו אם הדר בו נהנה, כגון שהיה שוכר בית לולי זה, כיון שזה נהנה וזה לא חסר. ב. אם הבית עומד לשכור, ודר בו, חייב לשלם שכר דירה, כיון שחסרו ממון, אפילו שהדר בו לא היה שוכר דירה, ואם כן לא הרויח ממון, מכל מקום כיון שחיסר ממון חבירו חייב. ג. אין לחייב על חסרון ממון חבירו אלא אם כן אכל את הממון שחיסר, דהיינו שדר בבית, אפילו שאין לו רוח ממון כגון שלא היה שוכר בית, אבל כיון שאכל את ממון חבירו חייב לשלם, אבל אם חיסר ממון חבירו, ולא "אכל אותו", דהיינו שלא דר בו, אלא גזל את הבית מחבירו פטור לשלם. ד. אם לא חיסר ממון חבירו, כגון שהבית אינו עומד לשכור, אז פטור אפילו אם דר בו, דהיינו אפילו שהוציא חבירו מביתו ודר בבית שאינו עומד לשכור, פטור, כיון שלא חיסר ממון, ואף על פי שהוציאו מביתו אין זה אלא גרמא בנזיקין. ה. כל זה דוקא אם עבר ודר בו, אבל לכתחלה, אם אמר לו בעל הבית לצאת ולא יצא, חייב הדר לשלם שכר אפילו היה הבית לא עומד לשכור, ולא נחסר בעל הבית כלום, ואפילו אם הדר לא היה שוכר בית, שנמצא שלא נהנה, מכל מקום חייב לשלם שכר. והטעם בזה, כיון שאם היה רוצה בעל הבית להשכיר את הבית, היה יכול להשכיר ולהנות ממנו, אלא שאין רוצה להשכיר, נמצא שיש לבעל הבית אפשרות להנות מביתו לעולם, לפיכך אין לכוף על הבית לתת בחנם לחבירו, דבר שאם רוצה הוא יהנה ממנו, לפיכך אם אומר לו "צא" לעולם יכול לתבוע שכר. ובנידון שאלתנו, אף על פי שלכאורה בין במקרה הראשון שבו לא היו עוד כרטיסים ומקומות למכור, ואם כן לכאורה לא הפסיד כלום את אחראי המופע, ובין במקרה השני שבו בפועל הדירה עדיין לא הושכרה למישהו, אלא הייתה ריקה, אם כן היה ניתן לטעון שכופין על מידת סדום "שמה אכפת לך שאני נהנה, והרי אתה לא חסר", הנה כל ענין טענת כופין על מדת סדום אינו שייך כאן - מלבד כל הטעמים הנ"ל שבשני המקרים "החצר עביד למיגר" - שהרי זה הרווח שלהם. ישנן טעם נוסף וחשוב, וכי מי שנכנס למסעדה ואוכל, יכול לטעון שלא ישלם, כיון שבלאו הכי נשאר אוכל מיותר ויזרק?! אלא פשוט הדבר שהשכר שלהם והרווח שלהם הוא מהמעט שמזמינם אוכל, ואין שייך בזה כלל טענת כופין על מדת סדום. להפך, מדת סדום היא להיכנס ללא רשות על דעת שלא לשלם. ובמקרה של המופע, הרי בכך שרואה ונהנה מהמופע זה ימנע ממנו בעתיד להגיע למופע הבא וכיוצ"ב. ובמקרה הראשון, קודם כל בעצם הנוכחות שלו (שמסתבר שהוא עמד כי כל הכרטיסים\ מקומות נתפסו), אזי הוא מפריע, ואף אם אינו מפריע, הרי שדומה למה שכתב הש"ע שאם אמר לו צא ולא יצא שחייב לשלם אפילו אין החצר קיימא לאגרא, וכבר ביאר הסמ"ע הנ"ל שכיון שגילה דעתו (בעל הבית, או אחראי על המופע) שאין נוח לו בכך, אזי לא שייך לומר אין כופין על מידת סדום. ואף אם נאמר בשני המקרים שאין האדם היה משלם, לא את דמי השכירות (כי אין לו), ולא את מחיר כרטיס המופע, דומה הדבר למקרה בו הבית עומד לשכירות, והדר לא היה מוציא הוצאות לשכור דירה, כי היה לו אפשרות לדור ללא תשלום, או מכל סיבה אחרת לא היה מוציא ממון, וזה חסר וזה אינו נהנה, שנחלקו הראשונים בזה. ולהלכה פסק מרן הש"ע (שסג, ו) כדברי הרי"ף והרמב"ם, והרמ"א סתם כדבריו, אבל בביאור הגר"א (שם, ס"ק יח) נוטה כדעת התוס' והרשב"א. ואנו מחויבים בפסקי מרן, ואף לא יכולים לומר "קים לי" כדברי החולקים. אלא שבנידון שלנו, השואל טוען שבין כה לא הגיעו שוכרים לבית, ואם כן הבית לא נקרא עומד להשכרה. בנוגע לטענה זו, ה'מרדכי' הביא בשם ראב"ן שכל הבתים בזמן הזה נחשבים 'קיימי לאגרא' (עומדים לשכירות), ובפשטות משמע שגם אם אין כעת שוכר, די בכך שהבית מיועד להשכרה כדי שייחשב עומד להשכרה. אמנם ב'תרומת הדשן' כתב שחצר תיחשב לא 'קיימא לאגרא' כאשר אין שוכרים מצויים כלל, ונראה שלדעתו אם מצויים שוכרים לחצר אך לא באופן מידי היא נחשבת 'קיימא לאגרא'. גם אם נאמר שיש מחלוקת בין הראב"ן לבין 'תרומת הדשן', הרמ"א (חו"מ סי' שסג סעי' ו) קיבל את דעת הראב"ן, וכך כתב: וסתם בתים בזמן הזה קיימי לאגרא ואף על גב דעדיין לא השכירו מעולם (מרדכי פרק כיצד הרגל והגהות מיימוני פ"ג דגזילה ועיין בת"ה סימן שי"ז). הרמ"א כתב לעיין ב'תרומת הדשן', ונראה שהבין שאין מחלוקת בין 'תרומת הדשן' לראב"ן, ואם לא מצויים שוכרים כלל אכן נחשבת החצר כ'לא קיימי לאגרא', אך במציאות רגילה נחשבת 'קיימי לאגרא' גם אם אין כעת מיד שוכר. בנוסף יש להעיר, אין זה סביר שדירה המיועדת להשכרה ואין כעת שוכרים שמעוניינים לשכור אותה תיחשב כאינה עשויה להשכרה, ובכך יתאפשר לכל שוכר להיכנס אליה ולטעון שכיוון שאין אחרים שמעוניינים לשכור גם הוא לא יצטרך לשלם. וזה פשוט ומובן. מסקנת הדברים: במקרה הראשון, אע"פ שנגמרו הכרטיסים, אין היתר להיכנס למופע. וכן במקרה השני של שכירות הדירה, ובשניהם חייב לשלם כמבואר בגוף התשובה.