אסמכתא במשחקי קלפים של ילדים

התשובה

כתב מרן בשולחן ערוך (רז, יג) וז"ל: וכן תנאים שמתנים בני אדם ביניהם, אף על פי שהם בעדים ובשטר: אם יהיה כך או אם תעשה כך אתן לך מנה או אקנה לך בית זה ואם לא יהיה או לא תעשה לא אקנה ולא אתן לך, אף על פי שעשה או שהיה הדבר, לא קנה, שכל האומר: אם יהיה אם לא יהיה, לא גמר והקנה, שהרי דעתו עדיין סומכת שמא יהיה או שמא לא יהיה'. ע"כ. וכתב הרמ"א ג' חילוקים באסמכתא: א. שיהיה תלוי בידו ולא ביד אחרים. ב. שלא הגזים בהתחייבותו. ג. שעצם התנאי יהיה תלוי בו. ועוד כתב השולחן ערוך (חו"מ שע, א): יש דברים שאסרו חכמים משום גזל, והעובר עליהם הרי זה גזלן מדבריהם: מפריחי יונים ומשחקים בקוביא. מפריחי יונים כיצד, לא יפריח אדם בתוך היישוב, שהרי לוקח ממון אחרים שלא כדין, מפני שמשלח זכר ויביא נקבה משובך אחר, או נקבה ותביא זכר: ולא יונים בלבד, אלא כל העושה כזה בשאר עופות או חיה או בהמה הרי זה גזלן מדבריהם'. ובסעיף ב' הוסיף וכתב: המשחקים בקוביא כיצד, אלו שמשחקים בעצים או בצרורות או בעצמות, ועושים תנאי ביניהם שכל הנוצח את חבירו באותו שחוק יקח כך וכך. וכן המשחקים בבהמה או בחיה או בעופות ועושים תנאי שכל שתנצח בהמתו או תרוץ יותר יקח מחבירו כך וכך, וכל כיוצא בדברים אלו, הכל אסור, וגזל מדבריהם הוא. וחלק הרמ"א (שם סעיף ג) וכתב וז"ל: אבל אם יש לו אומנות אחרת אפילו משחק עם ישראל אינו פסול. וכבר פשט המנהג כסברא האחרונה לשחוק בקוביא ואין פסול אלא מי שאין אומנות אלא הוא. ואם שחק עמו באמנה אם חייב לשלם עיין סימן רז סעיף יג' . נמצא למסקנה כי דעת מרן הש"ע, שאסור לשחק במשחקים אלו משום אסמכתא ובעצם מדין חשש גזל. ודעת הרמ"א להתיר משחקים אלו במקרה שיש עוד אומנות לאדם המשחק. ממילא נראה בנידון שאלתנו שזה תלוי במחלוקת מרן ורמ"א, שדעת מרן לאסור בכל מקרה, כיון שעצם המשחק לטעמו אסור, אך דעת הרמ"א שיש לחלק בין סוגי המשחקים: במשחקים שאין תלויים כלל בבני האדם כגון 'זוג או פרט' או הגרלות למיניהן, שזה בעצם משחקים התלויים במזל, מותר בין לדעת רש"י ובין לדעת ר"ת. ובמשחקים שתלויים בבני האדם (ביכולת שלהם, ובכישרון שלהם) כגון משחקי כדור או משחקי קלפים וכד' שתלוי בכוח האנשים המשחקים, לדעת רש"י אסור, כיון שחושב שינצח, ולדעת ר"ת מותר, כיון שחפץ שאם הוא ינצח שיוכל לקחת הכסף וממילא גומר בדעתו שכאשר הוא יפסיד הוא יתן לחבירו. ובנידון שאלתנו, הרבה אמרו לי שככל שמתאמנים ומתנסים במשחק זה, כך גדלה היכולת להפוך את הקלפים, ואם כן זהו משחק שלא תלוי רק במזל ולכן יש מקום להחמיר אף לדעת הרמ"א. והנה רצינו לומר שאולי אין כוונת הילדים על רווח הקלפים, וזה לא מעניין אותם כל כך, אלא שהם נהנים מעצם המשחק והניצוח, אולם שוב ראיתי שהגאב"ד הגר"מ גרוס (משפט וצדקה ח"א עמ' קמו) שהביא סברה זו, ודחה אותה. עיי"ש. מה עוד, שאם באמת זוהי כוונתם, הרי שיכולים לשחק "לא על אמת", כלומר לשחק, ואח"כ להשיב את הקלפים לכל אחד מהמשתתפים, ואם באמת ינהגו כך לא יהיה איסור בדבר (אלא שזה בזבוז זמן וביטול תורה וכו'). ובאמת שבעוסקי בדין זה חיפשתי רבות כיצד ללמד זכות על אותם רבים המשחקים במשחק זה, ואין פוצה פה ומצפצף, מה עוד שלענ"ד רוב תלמודי התורה מלאים בילדים המשחקים בקלפים בהפסקות, ולעולם לא שמענו שהתריעו על זה. והנה ישנם כמה סניפים להקל בדבר, והם, לסמוך בזה על דעת הרמ"א, שכיון שהילדים הינם מתחת לגיל מצוות, יש להקל להם כדעת הרמ"א (אעפ"י שכבר ביארנו שזה לא פשוט כל כך), וכן ראיתי שהביא בספר ברכת יצחק (או"ח סימן שכב) שכתב בשם הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצוק"ל, שילדים קטנים שעושים גורלות לעצמם, יש להקל להם, משום שדבר ששנוי במחלוקת האשכנזים והספרדים, ולאשכנזים מותר, מותר גם לקטן ספרדי לנהוג כדעת האשכנזים. דלא יהיה חמיר קטן ספרדי מגדול אשכנזי. ע"כ. וכן השיב לי הגאב"ד רבי אלחנן פרץ שליט"א שיש לצרף את מה שכתב הביאור הלכה (סימן שמג ד"ה מדברי ספרים), שהביא דעות שמותר ליתן לקטן איסור דרבנן בידיים, ובמיוחד במקרה שזה בשביל הקטן. עכ"ד. ובנידון שאלתנו יש להקל אף יותר, כיון שאין זה איסור ממש, שאף אם האב קונה לילדו חבילות קלפים, או שמחלקים בתהילים וכו', אין זה נתינת איסור, שכן לילד יש אפשרות ללמוד מהקלפים על סוגי חיות, פלאי עולם וכו' וגם לשחק עם חברים "לא על אמת" ואח"כ יחזירו הקלפים האחד לשני, והרי זה היתר גמור, ומה שהילד בוחר לשחק, אין זה לכאורה שייך לנתינת האב, אלא לצורכו האישי של הילד. ודומה לנתינת סידור לילד כדי לטלטלו במקום ללא עירוב שמותר אם זה לצורך הילד. עיי"ש. מסקנת הדברים: ראוי מאוד למנוע את הילדים מלשחק במשחקים הנ"ל, ואם כבר משחקים, אז שאח"כ יחזירו את הקלפים אחד לשני. והמקילים בלא זה יש להם על מה שיסמוכו.