התרת שבועה של אדם שנשבע להפסיק לעשן

התשובה

שלום וברכה ידידי, השאלה שלך אינה פשוטה כלל. ונרחיב מעט לתועלת הלומדים. ראשית צריך לבאר מהי דעת התורה על "העישון". כתב הרמב"ם (פ"ד בהלכות דעות ה"א), "הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם היא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה, לפיכך צריך להרחיק עצמו מדברים המאבדים את הגוף ולהנהיג עצמו בדברים המברין והמחלימין". וכן כתב הרמב"ם (פי"א מהלכות רוצח ה"ה): "הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות וכל העובר עליהם ואומר הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי, או איני מקפיד על כך, מכין אותו מכת מרדות". וכיום ידוע לכל שלדעת הרפואה הוכח מעל לכל ספק שעישון מרבה את הסיכויים למחלות ריאה קשות, וכן מחלות לב וכלי הדם ושבץ מוחי. ובספרות הרפואית ידוע שמיליוני אנשים מתים מעישון בכל שנה. והיום כבר יש חובה חוקית לציין זאת על גבי כל חפיסת סיגריות. והנה בשו"ת שבט הלוי (ח"י סי' רצה) כתב, שברור להלכה שאיסור גמור להתחיל בעישון בימי הבחרות, וכל מי שכבר הרגיל עצמו יעשה כל מאמץ לרדת מזה בהדרגה וטוב לו. ורבינו הגרע"י זצוק"ל בשו"ת יחוה דעת (ח"ה סוף סי' לט) כתב, שכיון שבזמנינו הוברר הדבר על ידי הרופאים שיש סכנה בעישון סיגריות על כן בודאי שיש להזהר בזה ע"ש. ומשמע מדבריהם שישנו איסור לעשן, אלא שנקטו לשון של זהירות כדי שלא לגזור גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה. אמנם מנגד בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ב סי' מט) כתב, שאע"פ שודאי שראוי לא לעשן, מ"מ אין לומר שזה איסור ממש, כיון שרבים דשו בו ושומר פתאים ה'. ע"כ. אלא שלענ"ד צריך לדון עד כמה ואם תשובתו של בעל האגרות משה רלוונטית לזמנינו, שכן תשובתו נכתבה לפני שנים רבות, וכיום בשנים האחרונות נעשו אלפי מחקרים בנושא זה שהוכיחו מעל כל ספק את הסכנה שיש בעישון. למסקנת הדברים נראה שרוב הפוסקים (ישנם הרבה שעסקו בדין זה, ואנו במסגרת זאת בחרנו בכווונה תחילה שלא להרחיב, אלא לציין למספר פוסקים מפורסמים) סוברים שאסור לעשן, אלא שחיפשו מקום להקל על הציבור ולכן נקטו בלשון שעדיין משאירה פתח שלא להפוך את אותם המכורים לבעלי עבירה. אמנם פשוט שיש בכך נדנוד איסור לכל הדעות. עתה נעבור לגוף שאלתך, האם הדרך שבה נאמרה השבועה מחייבת מדין שבועה? נחלקו רבותינו הראשונים בתחילת מסכת שבועות, האם יש תוקף מן התורה לשבועות שהן בלא שם שמים. כגון, אדם האומר, אני נשבע שראיתי כך וכך, ולא אמר שהוא נשבע בה', האם יש בכך דין שבועה או לא. והסכמת כל הפוסקים, שאף אם נאמר שאין חיוב מלקות על שבועת שקר או שבועת שוא בלא הזכרת ה', מכל מקום איסור תורה יש בזה, כל ששבועתו אינה אמת, בין שנשבע על דבר שלשעבר, כגון, אני נשבע שראיתי כך וכך, ובין אם נשבע על להבא, הנני נשבע שלא אעשה כך וכך, או שאעשה כך וכך. הרי זו שבועה מן התורה. וכן פסק מרן השלחן ערוך ביורה דעה (סימן רלז) בזו הלשון: "האומר אני נשבע שאעשה דבר פלוני או שלא אעשנו, הרי זה שבועה, אף על פי שלא הזכיר לא שם ולא כינוי". בנידון שאלתנו כאשר השבועה עוסקת בדבר שיש בו איסור (לדעת הרבה מן הפוסקים) מהי דעת השו"ע? הנה כתב הש"ע (יו"ד רכח, טו): אֵין מַתִּירִין נֶדֶר שֶׁל דְּבַר אִסוּר, אֲפִלּוּ אֵינוֹ אֶלָּא אִסוּר דְּרַבָּנָן, כְּגוֹן לִשְׂחֹק. וְאִם הִתִּירוּ נֶדֶר שֶׁל שְׂחוֹק, יֵשׁ מַתִּירִין וְיֵשׁ אוֹסְרִים. הגה: וְאִם יֵשׁ מִכְשׁוֹל בְּנֶדֶר זֶה, כְּגוֹן שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ שֶׁיַּעֲבֹר בְּלֹא הַתָּרָה, מַתִּירִין לוֹ לְכַתְּחִלָּה (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דִּשְׁבוּעוֹת בְּשֵׁם רַבֵּנוּ תָּם וְהג''ה בִּסְמַ''ג . (וְכֵן מִי שֶׁנָּדַר שֶׁלֹּא לִשְׂחֹק, וְנִשְׁתַּטָּה לִפְעָמִים, וּכְשֶׁשֹּׁוֹחֵק יִרְוַח לוֹ, מַתִּירִין לוֹ. (תְּשׁוּבַת הָרַמְבַּ''ן סִי' רפ''א (וְעַיֵּן לְעֵיל סוֹף סִימָן רי''ז הַנּוֹדֵר שֶׁלֹּא לִשְׂחֹק מַהוּ בִּכְלָלוֹ. נבאר מעט, נאמר בשולחן ערוך שאין מתירין לו את השבועה כשהתרת השבועה או התרת הנדר תגרום לכך שהוא יעבור על איסור, לא רק איסור דאורייתא אלא אפילו איסור דרבנן. הש"ע מביא דוגמה של נדר לשחוק, שלכתחילה אין להתיר, ובדיעבד הדעות חלוקות לגבי תוקף ההתרה. הרמ"א מבהיר כי לכתחילה אין לשאול על התרת נדר בשם השם אלא אם כן יש "דוחק". "ומכל מקום לא ישאל עליו לכתחילה אלא מדוחק". עם זאת, הוא מציין את העיקרון שמכירים בהתרת נדרים ושבועות, אפילו שנשבע בשם השם. השאלה המרכזית המתעוררת היא האם יש להתיר את השבועה במקרה של השואל, שסובל מאוד וטוען שלא יוכל לעמוד בה. הרמ"א מביא שאם יש "מכשול" בנדר, כלומר חשש שאדם יעבור עבירה אם לא תותר השבועה, מתירין לו לכתחילה. "אה ואם יש מכשול בנדר זה כגון שיש לחוש שיעבור בלא התרה מתירין לו לכתחילה". במקרה כזה, עדיף להתיר את השבועה (שעליה נאמר "לא יחל דברו" - איסור דאורייתא) מאשר שהאדם יעבור עבירה אחרת כתוצאה מחוסר היכולת לעמוד בשבועתו. ולאחר כותבי כל זאת ראיתי שכבר דן בשאלה זו בשו"ת עשה לך רב (ח"ג סימן כה), ולאחר שקבע בנחרצות שאסור לעשן מהדין, דן בדברי הרמ"א הנ"ל והוכיח שרוב הפוסקים חולקים עליו (והוכיח מהרשב"א שאפילו בספק פיקוח נפש הסתפק הרשב"א האם להתיר נדר של איסור) וכתב שם : "אם כן כל שכן וקל וחומר בעישון סיגריות שהן המביאות לסכנה, וכשמתירים נדר או שבועה זאת לאדם הרי זה כמי שאומרים לו קום עשן, ומה להם ולבית דין לחוב בדמו של זה, אם כדי להצילו מאיסור נדר או שבועה אדרבא 'ישביע יצרו שלא יכשילנו' כדברי הרשב"א בתשובתו הנ"ל, ולמה להם לבית דין ליכנס בספק זה. זאת ועוד אחרי שאנו יודעים את ההרס הבריאותי הגדול הנגרם לאדם בעקבות העישון אין ראוי לחפש דרכי היתר כדי לשחרר אדם זה מנדרו וראוי שירבץ עליו איסור נדר ושבועה. ולכן נראה לי פשוט וברור שאסור לשום תלמיד חכם להזדקק להיתר נדר או שבועה, למי שנדר או נשבע להימנע מעישון, וכבר הוכחנו לעיל שגם אם התירו בדיעבד אינו מועיל והאיסור נשאר בעינו . עכת"ד. מסקנת הדברים: איני יכול להתיר שבועה זו, ובעיקר משום שדעתי נוטה ביותר שעישון סיגריות אסור מהדין, וכיון שאנו קיבלנו עלינו הוראות מרן הש"ע, אין בידינו להתיר שבועה זו.