מחילה שנאמרה מתוך כעס

התשובה

הנה פסק מרן (חו"מ רמא, ב): מחל לחבירו חוב שיש לו עליו, או נתן לו הפיקדון שהיה מופקד אצלו, הרי זה מתנה הנקנית בדברים בלבד. הגה: ויש אומרים אפילו היה לו שטר או משכון עליו, אפילו הכי הוי מחילתו מחילה בדברים בעלמא (מרדכי פ"ק דסנהדרין) וגו'. ויוצא מדבריו שדי במחילה בפה, כלומר די באמירה כדי למחול על חוב, ולא צריך לזה קניין. אלא כשבאים לדון בדין זה, השאלה העומדת לפנינו היא, האם הייתה גמירות דעת של שמעון בויתור על החוב? במילים אחרות, האם כשאדם כועס, דעתו צלולה מספיק כדי להכיל קניין, או מחילה וכו'. אולי כדי להבין יותר נצייר לעצמנו ציר דמיוני. מצד אחד נמצא אדם בר-דעת, הצלול, שכל מילה וכל החלטה יש להם תוקף מחייב, הן ברמת התחייבות, נדר, קניין, מחילה וכל כיוצ"ב. מצד שני נמצאים חרש שוטה וקטן, שאין תוקף לדיבורם, ולא שם של התחייבות, נדר, מחילה, קניין וכל שאר הדברים המצריכים מעשה של אדם היודע מה הוא עושה. ובאמצע – באיזשהו מקום על הציר בין שני הצדדים – נמצא האדם הכועס, שפלט משפט או עשה מעשה בכעס, שאלמלא מרכיב הכעס – היה בעינינו פשוט שיש לזה תוקף מחייב. אלא שעתה צריך לדון את מעשיו מבחינה ממונית. ברמ"א (סימן שלג,ח): מלמד אצל בעל הבית שאמר לו בעל הבית: לך מעימדי, ונתרצה המלמד – יוכל הבעל הבית לחזור בו ולעכבו, כיוון שאינו יכול למחול שעבודו של הנער (מרדכי ריש פרק האומנין ותשובת רשב"א סימן תתע"ג ורבי ירוחם נתיב כט חלק ג). מיהו בשאר פועל אם אמר לו בפני שנים: "לך מעימדי" – פטור בלא מחילה (כלומר: הפיטורין תופסים). ויש אומרים: אם אמר לו דרך כעס –שאינו פטור (רבי ירוחם הנ"ל). למדנו בהלכה זו שדבר שנעשה מתוך כעס – לא תופס מבחינה הלכתית . (ומדובר שהיה רק דיבור, ולא מעשה, כגון שכתב שטר או מכתב פיטורין, שבמקרה כזה מועילה מחילתו). אלא שכיוון שהרמ"א כתב זאת בנוסח "יש אומרים" – משמע שיש חולק. אמנם ישנה דרך אחרת ומחודשת בהבנת הרמ"א, והיא שיטת הגרע"ק איגר (בשו"ת החדשות, חושן משפט סימן ה, ובהוצאת המאור חלק ד-א) שמחילתו של אדם – אפילו אם נעשית דרך כעס – בוודאי שחלה. ומבאר שדברי הרמ"א מתייחסים לכעס אבל לא למחילה מתוך כעס. החידוש בדברי הרמ"א לשיטת הגרע"ק איגר הוא שאם אמר את המילים "לך מעימדי" מתוך כעס – אין דבר זה מתפרש כלשון מחילה ופיטורין אלא כאילו דחפו לחוץ ומסלקו מעל פניו. נמצא שהלכה זו אינה עוסקת כלל במחילה, אלא שהיא מבארת שמעשה הכעס אינו פועל כלום ואין מה שיחול. ואמנם אם אמר לו בלשון מחילה ממש – ואפילו שהוא במצב של כעס –מחילתו מחילה (כלומר הפיטורין תופסים), ולא יוכל לחזור בו ממחילה זו. ונמצא שבנידון שלנו, שאמר לו בלשון מחילה, שאם לא יביא לו את הכסף תוך שבוע, אינו רוצה יותר את הכסף. מחילתו מחילה לפי הגאון הנ"ל. ויש להבין את חשיבות דברי הגרעק"א, שלא נקט לחלוק על דברי הרמ"א, אלא שביאר פשט אחר בכוונת הדברים. משמעות הדבר היא, שאף שלמדנו לעיל, שאי אפשר לומר "קים לי" נגד הרמ"א, אבל אפשרי לומר "קים לי" כגרעק"א שזה הפשט ברמ"א, נגד שאר מפרשי הרמ"א שלמדו אחרת. אולם, ראה בשו"ת וישמע משה (ח"ד עמ' שכד), שדן בנושא דומה, והביא שהגאונים רבי שמואל אליעזר שטרן ורבי נפתלי נוסבוים שליט"א הורו דמכיוון שלא אמר להדיא (בצורה ברורה. אב"י) שאם לא יחזיר לו עד יום פלוני הרי הוא מוחל לו, אלא אמר שאינו רוצה לקבל מידו את הכסף, זה לא חשיב מחילה, וחייב לשלם לו (והביא שם רשימה של פוסקים מגדולי הדור, שסברו שאין זו מחילה). ובאמת שניתן לדייק את זה גם בדברי הגרע"א, שזו לשון שאלתו: עובדא בא לידי באחד שהוציא שטר חוב על חבירו, ולריבוי הטענות שהנתבע טוען שלא נתחייב לו כ"כ, ושכלול בתוכו ריבית קצוצה וכדומה, ונתקוטטו יחד ובאו לכלל כעס, אמר התובע לנתבע שנים ושלש פעמים אני מוחל לך כל החוב ואיני מבקש פרוטה אחת, והא לך השטר וקרע אותו כחפצך, ואחרי הימים חזר התובע לתבוע חובו ואמר שמחילתו היה מתוך כעס ולא מחל לו בלב שלם. ע"כ. ומשמע בשאלה שבה עסק הגאון הנ"ל, אמר התובע במפורש לשון מחילה "אני מוחל לך כל החוב". ולכן הוי מחילה. מה שאין כן בנושא שאלתנו, לא הייתה לשון מחילה. ומכאן נלמד לעוד מקרה דומה שנשאלנו, באדם שהזמין מונית, וכדרך המציאות התפתח ויכוח בין הנוסע לבין הנהג על מחיר הנסיעה ולבסוף מרוב ויכוח וכעס, הפטיר הנהג ואמר, "תעזוב אותי, אני לא צריך לא אותך ולא את כספך, אל תיתן לי כלום, קום, רד, וכל טוב". והנוסע לא חשב הרבה, קם ויצא ולא שילם כלל, ואחר כך דרש הנהג את שכר נסיעתו, וטען שמרוב כעס אמר את הדברים, אבל לא עלתה על דעתו למחול לו על שכרו. וכפי האמור לעיל, שאין במחילה ממש אם נעשתה מתוך כעס, ולכן חייב הנוסע בתשלום הנסיעה, אמנם אם כבר נתן את הכסף לידיו של הנהג, והנהג השליך את הכסף מהחלון, או שזרקו לעבר הנוסע בחזרה, כיון שעשה הנהג מעשה, הפסיד את כספו במחילתו. מסקנת הדברים: מחילתו של שמעון אינה מחילה, כיון שנאמרה בדרך כעס, ולא בלשון מחילה, וללא קניין ומעשה. ולכן חובו של ראובן לשמעון עדיין נשאר בתוקפו.