מציאת שטר בבית הכנסת
השאלה
מתפלל מצא שטר של 200 ₪ בחצר בית הכנסת, האם הוא צריך לתת אותו לצדקה או שמא יכול לקחתו לעצמו?
התשובה
המוצא מציאה בבית הכנסת יכול לזכות בה, ואין ביהכנ"ס קודם לקנותה מטעם "חצרו של אדם קונה לו" מכמה טעמים (קצות החושן סימן ר' סק"א): יש שכתבו שדין בית כנסת כדין הקדש, ולדעתם אין קניין חצר להקדש, שחצר קונה מטעם יד ואין יד להקדש (קצוה"ח שם סק"א בשם אגודה). ואף לסוברים שיש יד להקדש, מכל מיקום אין חצר להקדש, שהגזבר עצמו אינו אלא שליח הקדש, ושליחות לא מהניא במציאה משום דלא הוי שלוחו של בעל הממון וגם משום דהוי חב לאחריני (נתיבות המשפט בפתיחה). ויש שכתבו שבתי כנסת שלנו אין להם דין הקדש אלא הם כחצר השותפים, וכן יש לומר שבבתי כנסת שלנו נכנסים ויוצאים אינשי דלא מעלי ולפיכך דינו כחצר שרבים נכנסים ויוצאים שם, שאינה קונה שלא מדעת בעליה וכעין שכתב הש"ך (סימן רס ס"ק יח) לגבי חנות. ובשו"ת החתם סופר (ח"א או"ח סימן מד) כתב בעניין זה, והעלה, שאכן דין זה הוא בספק, ולכן אין להוציא מההקדש. ובפסקי תשובות (קנד סקל"ו) הביא תשובת חשב האפוד (ב, קכו) במעשה שהיה, שקטן מצא סכום כסף ומסרו לגבאי לפי תומו, והעלה שהגבאי חייב להחזיר את המעות לאבי הקטן, כיון שבשעה שהגביה אותם זכה בהם. וכן פסק האגרות משה (יורה דעה חלק ד סימן כג ) שכסף שנמצא בבית כנסת או בית מדרש שייך למוצא. וכך כתב בפתחי חושן (אבידה ומציאה פרק ט הלכה יג). ועתה ראיתי להגר"מ שטרנבוך בספרו תשובות והנהגות (כרך א סימן תתיט) שכתב: ולענ"ד נראה שתלוי באיזה סוג בית כנסת, שאם יש רוב הממנים להם וועד שממנים רב - נקרא של הקדש, וזכה בו המוצא, אבל בבתי מדרש או ישיבות המצויים בזמננו שהם שייכים לאדמו"ר או לרב מסוים שהוא דואג לאסוף הכסף, ורושם המקום על שמו, ושייך ליורשיו אחריו לצורך בית הכנסת או בית המדרש, בכה"ג לא חשיב של הקדש אלא חצר פרטית, ואפילו במקום שרשומים עוד כמה נאמנים כלפי השלטון ולמעשה הם נאמניו הכפופים לו ופועלים על פי הוראותיו, וא"כ למעשה הרכוש שייך לו ולא נקרא הקדש, שאין זה דומה להקדש כלל, וע"כ המוצא בו מציאה לא זכה בה אלא שייך לבעל הבית מדרש או הישיבה. עכת"ד. אולם אחר המחילה מהדר גאונו, לא זכיתי להבין דבריו, שכן אם מדובר בבית מדרש שהמון נכנסים אליו ויוצאים (כגון שטיבלך, ובד"כ זוהי המציאות ב"ה) מהו שונה מדין חנות וכיוצ"ב שהמוצא שם כסף זכאי לזכות בו, שהרי הרבה עוברים ושבים שם, ואין זה מקום משתמר, אעפ"י שלחנות יש בעלים, ואף הם (או הפועלים שלהם) עומדים שם, ובכל אופן לא הוי חצר המשתמרת. ודו"ק. מסקנת הדברים: הכסף שייך למוצא, ויכול לעשות בו כרצונו.