רוצה לחזור מהבטחה שהבטיח לבנו

התשובה

הנה נידון שאלתנו עוסק בקיום הבטחות. הרבה פעמים אנחנו מבטיחים, האם אנחנו תמיד מקיימים? מה המקור לחובה על האדם לקיים את דיבורו? לפי כמה ראשונים, המקור לכך הוא מדברי הכתוב "הין צדק" (ויקרא יט, לו). אף על פי שהפשט של הפסוק מתייחס לחובה לוודא שמשקולות המשמשות למסחר הינם מדויקים, אך בגמרא נדרש הפסוק בהקשר של קיום הבטחות: "שיהא הין שלך צדק ולאו שלך צדק" (ב"מ מט, א). לפי זה ייתכן שחובה זו היא חובה דאורייתא. מנגד יש שסוברים שהחובה לקיים את הדיבור הוא דין מדרבנן (עי' רמב"ן ורא"ש, שם; סמ"ע רד, יב; תוס' יו"ט, סוף שביעית), וקובעים שאיסור התורה שייך דווקא במי שמעולם לא התכוון לקיים את דיבורו: "שלא יהא אחד בפה ואחד בלב". ממה שאמרו חכמים "שאין רוח חכמים נוחה" במי שאינו מקיים דיבורו, אכן משמע שמדובר באיסור דרבנן, וכתב המרדכי (ב"מ שיא) שהלכה זו נלמדה ממה שאמר הכתוב "שארית ישראל לא יעשו עוולה ולא ידברו כזב" (צפניה ג, יג). אנו מוצאים דיון מהותי בגמרא (בבא מציעא מט, א). הגמרא מצטטת מדברי ר' יוחנן שיכול אדם לחזור בו מהבטחתו. על כך שואלת הגמרא שהרי זה 'פשיטא' – מה מונע מן האדם את היכולת לחזור בו מהבטחתו – ולכן הגמרא מסיקה שלפי ר' יוחנן לא רק שאדם יכול לחזור (לדעת רבי יוחנן), אלא שמותר לו לעשות כן. אולם, הגמרא ממשיכה להביא מדברי ר' פפא שהאופן שמותר לאדם לחזור בו מהבטחתו אינו אלא ב'מתנה מרובה', ואילו ב'מתנה מועטת' אין היתר לאדם לחזור בו מהבטחתו. ההבדל בין מתנה מרובה לבין מתנה מועטת הוא בסמיכות הדעת של מקבל המתנה. במתנה מועטת המקבל מאמין בלב שלם שהנותן אכן יקיים את דיבורו, ובמקרה זה מסכים ר' יוחנן שאסור למבטיח לחזור בו. מה שאמר ר' יוחנן שאין בדברים משום 'מחוסרי אמנה' – ולכן מותר לאדם לחזור בו – נאמר רק במקום 'מתנה מרובה', שבה אין המקבל סומך את דעתו על דברי המבטיח. השולחן ערוך (חו"מ רד, ח) פסק: "וכן מי שאומר לחבירו ליתן לו מתנה, ולא נתן, הרי זה ממחוסרי אמנה. במה דברים אמורים, במתנה מועטת, שהרי סמכה דעתו של מקבל כשהבטיחו. אבל במתנה מרובה אין בה חסרון אמנה שהרי לא האמין זה שיתן לו דברים אלו עד שיקנה אותו בדברים שהם נקנים בהם". אלא שעדיין צריכים אנו להבין מהו גדר מתנה מרובה/מועטת. ההגדרה המדויקת של 'מרובה' ו'מועטת' תהיה תלויה באופי של הנתינה ובזהותו של הנותן: אם הנותן עשיר, עני וכו', ובנסיבות המקרה. במקרה של אדם עשיר אזי גם מתנה משמעותית עשויה להתפרש כ'מתנה מועטת'. בניגוד לכך, אם הנותן הוא עני, שיעור 'מועטת' תקטן הרבה. הבטחה שלא בפני המקבל האיסור לחזור מדיבורו תלוי כאמור בסמיכות דעתו של המקבל. אם כך, יש לדון בהבטחת מתנה מועטת שלא בפני המקבל, שהרי אין המקבל סומך את דעתו אם אינו נוכח. ממילא נראה שאין איסור לחזור מדיבורו בנוגע להבטחה שלא בפני המקבל. אלא שעדיין יש בכך מחלוקת בפוסקים. הבטחה לילדים במנחת פתים (עי' סימן רד, סעיף ח) הסיק שדין הבטחה לקטן שווה לדין הבטחה כשאין המקבל בפניו, ואסור לשיטתו כפי שביארנו (בהערה), וכן דעת מהר"י אלגאזי בספרו קהלת יעקב (תוספת דרבנן אות ז), שגם בהבטחה לקטן יש משום 'מחוסרי אמנה', אף שאין לו סמיכות דעת. מנגד, יש שכתבו שאין בזה משום מחוסר אמנה (עיין שלמת חיים חו"מ סי' לה). אולם בנידון שאלתך, חסר מעט פרטים, שכן אם כוונתך (בעת ההבטחה של האופניים) הייתה כדי לחזק אותו בלימודו, או לעשות לו "מבצע" כדי שישתפר בהתנהגותו, יש שכתבו שמותר להטעותו כדי שילמד כראוי, ואין בזה משום מחוסרי אמנה (שלמה חדשה סי' כה), אלא שלעניות דעתי לא ראוי לנהוג כן, כיוון שזה פוגע באמון שיש להורים ולילד. אלא שבנוסף לחובת קיום הבטחות של 'מחוסרי אמנה', נאמר בנוגע לקטן טעם נוסף שלא לחזור בו מהבטחתו: כדי שלא ללמד את הקטנים לשקר. כן מבואר בגמרא סוכה (מו, ב): "ואמר רבי זירא: לא לימא איניש לינוקא דיהיבנא לך מידי, ולא יהיב ליה, משום דאתי לאגמוריה שיקרא, שנאמר, 'למדו לשונם דבר שקר. בשו"ת שלמת חיים (ח"ב, סימן עט) הקשה שהרי יש לאסור אי קיום הבטחות מדין 'מחוסרי אמנה', ולמה הוצרכה הגמרא לאסור את הדבר מפני שילמד את בנו לדבר שקר? מכאן הוכיח ש"כנראה מתנה מועטת היינו לגדול אבל לקטן אינו מחויב". אלא שצריך לסייג מעט ולציין שאם ההבטחה הייתה עבור פעולה כלשהי או שליחות כגון שאמר לו "אם תקח את אחיך הקטן לגן בבוקר במשך חצי שנה אז תקבל אופניים....", ודאי שחייב לתת לו שהרי הוא כשכירו, ואף עובר עליו "בבל תלין" (עיין פסקי משפט סי' רד אות ד). בנוסף כדי להקיף מעט את השאלה, ארצה לסייג בדבר נוסף, מצוי הדבר שילדים לוחצים "ללא הפסקה" על ההורים כדי להעניק להם מתנה, ובזה יש מי שכתב שמי שהפציר בחבירו שיתן לו דבר מסוים והיה קשה לו לסרב ומחמת זה הבטיח, וניכר שלא עשה זאת אלא משום שנתכווין לדחותו מעליו, מותר לחזור בו מהבטחתו, אפילו שהיא הבטחה מועטת, כיון שהמקבל לא סמך על הבטחתו. (משיב בהלכה סי' עה). וכן תראה בשיטה מקובצת (בבא מציעא מט בשם הריא"ף) וז"ל: אבל מתנה מועטת אינו יכול לחזור בו ובלבד שבשעה שאמרה, נתכווין לגמור הדבר כמו שאמר ולא נתכווין לדחותו מעליו לפי שעה. ואזלינן לאומדן דעתו. ועיין פסקי משפט (עמ' קסב). מסקנת הדברים: שאלה זו תלויה בהרבה דברים, האם ההבטחה מועטת או מרובה, האם נאמרה בפניו או שלא בפניו, מהו גיל המקבל, מהם סיבות ההבטחה, ובאיזה צורה נאמרה. בכל אופן לענ"ד אם כבר הבטיח עדיף לקיים כדי שלא ללמד את הילד לשון שקר, ולחנכו שלמילים יש משמעות, ולהבא יזהר מלהבטיח אף אם כוונתו לדחותו מעליו. דיני השבת אבידה \ טעות גוי ויהודי מחלל שבת בפרהסיה