דיני אונאה בחפצים פרטיים שנמכרים ביד 2

התשובה

השאלה הזאת היא שאלה אקטואלית ושכיחה ביותר כי היא רלוונטית כמעט לכל המוצרים הפרטיים הנמכרים כיום באתר יד 2. נאמר בבבא מציעא (דף נא ע"א) לא שנו שיש אונאה אלא בלוקח מן התגר, אבל בלוקח מבעל הבית אין לו עליו אונאה. ע"כ. והנה כתב בש"ע (רכז, כג): בעל הבית המוכר את כלי תשמישו ואינה את הלוקח אין בו דין אונאה, שאילו לא הרבה בדמים לא היה מוכר כלי תשמישו ואפילו מכרם מחמת דוחק אין בו אונאה וגו'. ועוד כתב הש"ע (סימן רכז, כד): הא דמוכר כלי תשמישו ואינה את הלוקח אין לו דין אונאה הני מילי בשתות אבל ביותר משתות הרי הוא כשאר כל אדם, ויש חולקים. והביאור בדבריו הוא שבעל הבית כלי תשמישו חשובים לו, והוא מסכים למכרם רק ביוקר, וביאר זאת השאילתות (סי' קיג), שהרי זה כאילו בעל הבית פירש ללוקח, תדע שיש אונאה במקח זה והריני מוכרו לך על מנת שאין לך עלי אונאה. ע"כ. ועיין בנתיה"מ (ביאורים ס"ק יט) שהקשה, למה בלוקח מבעל הבית אין אונאה אף שלא ידע הלוקח בשעת המכירה כמה היא האונאה, ואילו באומר על מנת שאין לך עלי אונאה אינו מועיל אלא אם כן פירש המאנה כמה היא האונאה. ועל כן פירש, שהלוקח מבעל הבית אינו מתכוין לקנות כלל לפי שווי החפץ, ועל כן אין בו אונאה. עיי"ש. ואם האונאה הייתה יותר משתות נחלקו בכך הראשונים. דעת רוב הראשונים שאף באופן זה אין ללוקח אונאה, אך יש ראשונים הסוברים שבאופן זה יש לו אונאה והמקח בטל. והנה יש להסתפק בענייננו שהרי בעל הבית לא מכר מחמת דוחקו אלא מחמת שקנה חדש ורצה להתפטר מהמכונה הישנה, ולכאורה בענייננו שאנן סהדי (אנו עדים) שאין המכונה חביבה על המוכר, ואדרבה, חיפש איך להתפטר מזה, ואם לא היה מוכר אותה היה זורק אותה, והלוקח יודע מזה ואינו מוחל על אונאתו, אולי בזה גם בחפצי בעל הבית, המוכר, יש בזה אונאה. והנה נראה לומר שמכונית (לדוגמא) בכל ענין נחשבת כעומדת וכעשויה להימכר (וממילא לא נחשבת ככלי תשמישו של בעל הבית, ויש להם מחירון ידוע ושוק שלם של מכירות וכו'), ומכשירים חשמליים או ריהוט יקר, שבדרך כלל עם גמר השימוש או השדרוג, נמכרים לאחר, הרי הם עשויים להימכר. ובגדים או ריהוט, שעם גמר ההשתמשות בהם או שדרוגם, נמסרים או נזרקים. אך לעומת זאת, כלי כסף וחפצי נוי, שאינם עשויים להימכר כלל, הרי הם בכלל כלי תשמישו. וברבינו חננאל (ב"מ נא, א) כתב להדיא: "והני מילי בבעל הבית המוכר מכלי תשמישו, אבל בעל הבית המוכר דברים העשויין לסחורה, יש להן אונאה". מבואר ברבינו חננאל שההבחנה היא אם הכלי עשוי לסחורה או לא, וכל שאין עשוי לסחורה ומוכרו בעה"ב, הוא בבחינת בעה"ב המוכר כליו. ועיין ברבינו ירוחם (מישרים ט, ג) דכל המדד הוא אם כלים אלו יש רגילות שבעה"ב ימכור: "וכשלקח ממנו סחורה שרגיל למכור, כגון אורגין יריעות כשמוכרן מהם האורגים וכן כיוצא בזה, יש אונאה לבעל הבית". והשאלה שלנו היא אם חפצים מיד שניה, שיש רגילות למכור, ואינו מוכרו מחמת דוחקו, והגם שרוצה להחליפם, אינם בבחינת "שאלולי הרבה לו בדמים לא היה מוכרם", שהמציאות היא שהמוכר מנסה להיפטר מהם (עקב קנייה של מוצר חדש וכו'). ובזה יש למדוד כל כלי לגופו, אך אין לבדוק את מצבו של המוכר במציאות הזמנית ובסיבת המכירה, שאם אין דרך למכור חפצים אלו, הרי זה בכלל בעל בית המוכר כליו, ואם כלים אלו עשויים להימכר ודרך בעל הבית למכרם, גם אם מדובר בנסיבות מיוחדות למכירה, אין זה בכלל כלי בעל הבית. ונראה שחפצים הנמכרים כיד שניה, אם לא מדובר בחפצי נוי מיוחדים כגון כלי כסף וזהב, שאדם מוכר מחמת דוחקו, ושייך הטעם שאלולי הרבה לו דמים וכו', יש לחפצי יד שניה מחיר למעלה. המחיר למעלה הוא פחות בהרבה ממחיר עלות של חפץ חדש. אמנם מחיר למטה אין להם, כיון שהדבר תלוי במצבו של החפץ. ובפרט חפצים שיש להם מחירון שוק, כמו מכונית וכד', שנראה שאינם בכלל כלי בעה"ב שנאמר שאין להם מחיר. (ועיין בתש' אבני ישפה, לגרי"פ פיינהנדלר, ח"ב סי' קה, וכן ראה באריכות בפסקי דין ,פסקים, מס' סידורי 2158). ובספר חשוקי חמד לגר"י זילברשטיין שליט"א (בבא מציעא עמ' רכד) דן בשאלה דומה כתב: וגיסי הגר"ח קניבסקי שליט"א (זצוק"ל) אמר לי שמכונת כביסה דינה כקרקע ואין בה אונאה מאחר ועשויה לשמש עם הקרקע, דהיינו רק כשהיא מחוברת לקרקע . ע"כ. מסקנת הדברים: חפצים הנמכרים ביד שניה יש בהם אונאה ואינם בכלל בעה"ב המוכר כליו, אלא אם כן מדובר בחפצים שאין מוכרים אותם אלא מחמת דוחק, ושאם לא הרבה בדמים לא היה מוכר, כחפצי אומנות ונוי ותכשיטי זהב, וכלי כסף, שהם בכלל בעה"ב המוכר כליו. ומחיר חפצי יד שניה נקבע ביחס לכלי חדש דומה. וכן יש טענת מום על חפצים אלו, לפי מה שנהגו בני המדינה להגדיר כמום בחפץ הנמכר, בהתאם למצבו ומחירו.