סמוך על שולחן אביו שזכה בלוטו, למי שייך הכסף?

התשובה

הנה פסק מרן בש"ע (סימן ער סעיף ב'): מציאת בנו ובתו הסמוכים על שולחנו אף על פי שהם גדולים, ומציאת בתו הנערה אף על פי שאינה סומכת על שולחנו, ומציאת עבדו ושפחתו הכנענים ומציאת אשתו הרי אלו שלו (והוא הדין אם הרויחו בסחורה או במלאכה (נ"י ססי' קע"ז בשם עיטור) אבל אם מת אינו מוריש מלאכת בן אחד לשאר יורשיו) (הגהות שניות דמרדכי דב"מ), אבל מציאת בנו שאינו סומך על שולחנו אף על פי שהוא קטן, ומציאת עבדו ושפחתו העברים ומציאת אשתו שהיא מגורשת ואינה מגורשת אינה שלו. ואם נתנו מתנה לקטן הסומך על שולחן אביו הרי היא של אביו, אבל לא בבנו הגדול (נ"י פ"ק דמציעא). יתום הסמוך על שלחן אחרים מציאתו לעצמו (מרדכי ותוס' פ"ק דמציעא): וכתב הסמ"ע (שם בסק"ב) הטעם לכך, שהיה נראה ישר לחכמים לשלם הטוב לעושה עמו טוב, שמזין אותו אף על פי שאינו חייב לפרנסו כי אם עד ו' שנים. והט"ז (שם) הביא מרש"י שהוא משום איבה. וכך כתב המשנ"ב (בסי' שס"ו סעי' י' בס"ק נ"ז) משום איבה, שלא ימנע מהם מזונות אם תהיה מציאתן לעצמן. ע"ש. ועוד עיין בתוספות (בב"מ דף יב ד"ה רבי יוחנן הובאו דבריו בט"ז הנ"ל) שכתבו וז"ל: לא שייך איבה אלא בבנו שדרכו לזונו תמיד ואם לא יפרנסו אביו לא יפרנסו אחר, אבל אדם אחר מעלמא סמוך על שולחן חבירו חנם כגון יתום וכיוצא בו אין סברא שתהא מציאתו לחבירו. והנה בנידון שאלתנו יש לדון האם זכייה בלוטו נחשבת כמציאה, והיה אם נחשיב זאת כמציאה, הרי שהזכייה שייכת לאב. אלא שעדיין יש לומר שמשום שהבן רכש כרטיס מכספו הפרטי, הרי זה שלו, כיון שזה לא דומה למציאה שאין בה שום הוצאה ממונית וממילא שייכת בה "איבה" מצד האב, ולכן תיקנו חז"ל עבור האב את הזכייה במציאה, מה שאין כן בנידון שלנו, שהרווח הגיע כתוצאה מהשקעה כספית של הילד (ומדובר שהיה לו כסף משלו, כגון שקיבל אותו במתנה וכיוצ"ב). אולם, לפי דברי הרמ"א שהוסיף על דברי הש"ע, וכתב, שהוא הדין אם הבן הרוויח בסחורה או במלאכה, עדיין זה שייך לאב. ולכאורה מזה ניתן ללמוד שזכייה בכרטיס הגרלה לא שונה ממלאכה שביצע הבן. אלא שביארנו שיש שני טעמים מדוע חז"ל הקנו את המציאה לאב. לטעם הסמ"ע שהוא משום הכרת הטוב, אז יש לומר שגם במקרה הזה שייך הכרת הטוב, אמנם לטעם השני שהוא משום איבה וחשש שמא האב יפסיק לזונו, הרי שבמקרה כזה, כיון שמדובר בזכייה גדולה, והבחור לא יזדקק שאביו יפרנסו אלא יתפרנס משלו, ממילא שוב לא שייך הטעם של איבה שלא יזון אותו. ואין לדמות את דין הזכייה בלוטו, למה שכתב הרמ"א בדין מתנה: "ואם נתנו מתנה לקטן הסומך על שולחן אביו, הרי היא של אביו, אבל לא בבנו הגדול". ולכאורה היה מקום לומר, שהזכייה דומה למתנה, ואם כן, בבנו הגדול הזכייה היא שלו, שכבר טרח הסמ"ע (סק"ח) והסביר את הטעם לכך שהמתנה (של הגדול) שייכת לגדול ולא לאב, ואף שסמוך על שולחן אביו, שאנו אומרים שהנותן הקפיד לתת דווקא לבן ולא לאב (מה שאין כן כשנותנים לקטן, דעת הנותן הייתה מעיקרא לתת לאב כי אין הקטן יכול לשומרו היטב). ובזכייה בלוטו, אין למפעל הפיס עניין למי ינתן הכסף/הזכייה. ובכל אופן נראה שלא פלוג רבנן, ולא מצינו שחילקו בין סוגי המציאות (קטנה או גדולה), וכיון שראינו שתיקנו לאב את המציאה, וכן נראה שכרטיס ההגרלה אף אם לא דומה למציאה, הוא לא גרע ממלאכה שביצע הבן ששייכת לאב. וראיתי בערוך השולחן (חו"מ סי' ער סעיף ו'), שכתב שהלבוש השמיט דברי הרמ"א שהוא הדין בהרוויח בסחורה או במלאכה, וברור טעמו שהרי לא מצינו בשום מקום שמעשה ידיו תלוי במציאה... ועיין שם שסיים הערוך השולחן וז"ל: ולכן נראה לי שרבינו הרמ"א מיירי גם כן במה שהרויחו בעסקי אביהם, כגון שמכרו סחורתו או עסקו במלאכתו, שזהו ודאי כל מה שהרויחו בעסקיו אף על פי שאדם אחר היה נוטל שכר טירחא, הם אינם נוטלין כיון שסמוכים על שולחנו, אבל כשעשו איזה עסק בפני עצמם אינו שייך לאב. עכ"ל. וכתב שבזה מתורץ קושיית הנתיבות המשפט שמדוע תקנו מעשה ידיה של אשה משום מזונותיה, תיפוק ליה (=תאמר שזה) משום איבה דלא גרע מבן הסמוך על שולחן אביו, ומשלא תירץ הנתיבות כהערוך השולחן על כרחך שלא ס"ל כחידושו. וכן כל מפרשי הש"ע סתמו שדברי הרמ"א הם כפשוטם. וצריך עיון אם יכול הבן לטעון קים לי כהערוך השולחן שדבריו מחודשים וכנגד כל רבותינו מפרשי הש"ע. מסקנת הדברים: כסף הזכייה של הבחור שייך מעיקר הדין לאביו.