קביעות עיתים בלימוד גמרא

התשובה

שלום וברכה. בגמרא במסכת שבת דף לא עמוד א אמר רבא, שבשעה שמכניסים אדם לדין שואלים אותו: “קבעת עיתים לתורה”. הרמב״ם בהלכות תלמוד תורה פרק א הלכה ח פסק: “כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה... חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר והגית בו יומם ולילה”. וכן פסק מרן השולחן ערוך ביורה דעה סימן רמו סעיף א. מכאן שעיקר הקביעות הוא לייחד זמן קבוע לתלמוד תורה, ואין היא מוגבלת דווקא ללימוד הלכה. ואדרבה, הרמב״ם שם בהלכות יא–יב כלל את לימוד התלמוד בתוך סדר הלימוד המחויב, ומרן השולחן ערוך ביורה דעה סימן רמו סעיף ד פסק שלאחר שיגדל האדם בתורה “יפנה כל ימיו לתלמוד בלבד, לפי רוחב לבו ויישוב דעתו”. והרמ״א שם כתב בשם רבנו תם, שבתלמוד הבבלי, שהוא בלול במקרא, במשנה ובגמרא, יוצא האדם ידי חובת שלושת חלקי הלימוד. נמצא פשוט שהקובע זמן ללימוד גמרא עוסק בתלמוד תורה ומקיים קביעת עיתים לתורה. אלא שבדרישה ביורה דעה סימן רמו הובאו דברי ביקורת על בעלי בתים הלומדים בכל יום גמרא, רש״י ותוספות ואינם לומדים ספרי פוסקים. הדרישה כתב שעליהם ללמוד את דיני התורה מתוך ספרי הפוסקים, “שזהו שורש ועיקר לתורתנו”, והוסיף בלשון חריפה: “ואינם יוצאים כלל בלימוד גמרא, פירוש ותוספות”. דבריו הובאו להלכה בש״ך שם סעיף קטן ה, שסיים שבעלי בתים שאינם לומדים אלא שלוש או ארבע שעות ביום “לא ילמדו בתלמוד לחוד”. וכן פסק מרן רבנו עובדיה יוסף בהליכות עולם חלק ח עמוד שלז, שבעלי בתים שאין להם פנאי ללמוד יותר משעתיים או שלוש ביום, ילמדו הלכה למעשה מתוך השולחן ערוך ונושאי כליו; ואם יש להם ארבע שעות או יותר, יקבעו שלוש שעות ללימוד הלכה ואת הזמן הנותר ללימוד גמרא וראשונים. אולם אין לפרש את דברי הדרישה והש״ך כאילו לימוד גמרא אינו נחשב כלל מצוות תלמוד תורה או קביעת עיתים. פירוש כזה אינו מתיישב עם דברי הרמב״ם והשולחן ערוך, שקבעו את לימוד התלמוד כחלק מרכזי ממצוות תלמוד תורה. יתרה מזו, הדרישה והש״ך עצמם סיימו שבעלי הבתים “לא ילמדו בתלמוד לחוד”, ומבואר שעיקר טענתם היא נגד מי שמקדיש את כל זמנו המצומצם לגמרא ומזניח את ידיעת ההלכה למעשה. לשונם ש“אינם יוצאים כלל” צריכה אם כך להתפרש ביחס לסדר הלימוד המוטל עליהם: אף שהם מקיימים מצוות תלמוד תורה בעצם לימוד הגמרא, אין הם יוצאים ידי מלוא חובתם כאשר אינם יודעים את ההלכות הנצרכות לקיום המצוות ולהימנעות מאיסורים. אין כאן שלילה של מצוות לימוד הגמרא, אלא הוראה להעדיף את הלימוד המביא לידי מעשה כאשר הזמן מוגבל והידיעה ההלכתית חסרה. מסקנת הדברים, אדם העובד לפרנסתו וקובע זמן ללימוד גמרא, מקיים בוודאי קביעת עיתים לתורה. אם אינו בקיא בהלכות הנצרכות למעשה וזמנו מוגבל, עליו להקדיש את עיקר זמנו, ולדעת מרן הרב עובדיה אף את כולו כאשר יש לו רק שעתיים או שלוש, ללימוד הלכה. אולם בנידון השאלה, שמדובר באדם הבקיא בהלכה ושולט בשולחן ערוך, רשאי הוא לקבוע את לימודו בגמרא, ובלבד שלא יזניח חזרה קבועה על ההלכות כדי שלא ישכחן.