סכום כסף שנמצא בתוך ז'קט של חליפה על קולב במספרה

התשובה

בטרם אענה על השאלה אציין כמה פרטים נוספים, שהתבררו אצל השואל. המספרה נמצאת באזור ז' באשדוד (מספרה חרדית באזור חרדי, שרוב ככל לקוחותיה הינם אנשים שומרי תורה ומצוות). השאלה כבר נשאלה אצל דיין חשוב מאוד (שאנו מעריכים מאוד), והוא טען שהכסף צריך להישאר אצל המוצא (כלומר אצל העובד)ו. וכיוון שלענ"ד אין הדברים מדוייקים, אמרתי אשיחה וירווח לי. במקרה שלפנינו מדובר באבידה שיש בה סימן. כמות השטרות המקופלות בצורה מסודרת בתוך כיס פנימי של חליפה מסוימת, שנשכח (בדרך הינוח) במקום מסוים. והווי סימן במקומו ובמניינו. לכן, אין טעם כלל לדון במציאות של כסף שנמצא בחנות וכו', כי שם מדובר בכסף ללא סימן במקום שיש בו הרבה עוברים ושבים (ולכן גם לא שייך לבעל החנות, שהוי חצר שאינה משתמרת). אמנם בנידון שלנו מדובר באבידה שיש בה סימן, וממילא המוצא חייב להכריז עליה. הסימן הוא גורם לבעל האבידה שמתוך כך אינו מתייאש, וכן הוא גורם למוצא שיוכל להחזיר את האבידה עפ"י הסימן. וכיון שיש בה סימן אין לתלות שכבר נתייאשו בעליו, ואפילו אם הוא בספק, אסור לו לקחתה לעצמו. אלא חייב להכריז עליה. ואין לו היתר להשאירה אצלו עד שישער שכבר נתייאשו בעליה, ואז יקח אותה לעצמו לשימוש, אלא חייב להכריז עליה, מאחר שיש סיכוי גדול שברגע שהרים אותה עדיין לא התייאשו הבעלים (כיון שיש בה סימן, וממילא נחשב "באיסורא אתא לידה", וגם אם יסתבר שלאחר מכן הבעלים התייאש, הרי זה יאוש של מדעת שלא הוי יאוש, והרחבנו בזה במקומות אחרים בספר), ממילא נתחייב להשיבה ושייכת למאבד, ואפילו שלא נמצאו בעליה, יניחנה אצלו עד שיבוא אליהו הנביא ויגיד לו למי להחזירה, וכפי המבואר בשו"ע סימן רסז סעיף טו. (ובמקרה של שאלתנו כאשר ישנו סיכוי גדול שאם ישמור את הכסף יכול להיות שהשטרות האלו כבר לא יהיו שווים, אזי העצה היא לרשום בפנקס את שווי האבידה, ואז יוכל להשתמש בכסף, ולהחזיר שוויו לבעליו ברגע שאליהו הנביא יבוא ויאמר לו למי להשיב). אלא שעדיין רציתי להבין את הפסק של אותו דיין גדול, ועל כן חשבתי למצוא לו כף זכות מפסק השו"ע (חו"מ סימן רס"ב סעיף ה'): מצא דבר שנתייאשו הבעלים ממנו, כגון שאמרו, ווי לחסרון כיס, אפילו יש בו סימן, הוא של מוצאו. וכן המוצא דבר שמוכיח בו שיש זמן רב שנאבד מבעליו ונתייאשו הבעלים, הוא של מוצאו, אפילו יש סימן בגופו או במקומו. ובנידון שאלתנו, הז'קט מונח שם זמן רב, ואף שישנה רגילות להסתפר בערך פעם בחודש, הרי שהספר הבין שאם המוצא לא יבוא בשיעור זמן של כמה חודשים אזי הוא יכול לקחת את הכסף לעצמו, שהרי בפרק זמן זה ודאי שנתייאשו הבעלים, אלא שעדיין אין בתירוץ זה מזור לנפשנו, שכן כפי שביארנו, ברגע שהרים את האבידה כבר נתחייב בהשבה, והייאוש שלאחר מכן לא יועיל, כפי שמבואר גם מלשון השו"ע שעסקינן דווקא כאשר מצאו לאחר ייאוש הבעלים. וכפי שמבואר בהדיא בדברי השו"ע חו"מ סימן רסב סעיף ג' ובסעיף כ"ה. אכן בנידון שאלתנו, היה מקום לומר שמדובר, שמתחילה מוצא האבידה לא נטל את האבידה אלא הותירה במספרה כדי שאם יבוא בעליה יוכל לקחתה, ולא חשב המוצא לזכות בה, לא חשיב באיסורא אתי לידיה. אלא שכיון שמדובר בסכום כסף גדול, ובמקום של שומרי תורה ומצוות, לא ידוע לנו מתי ואם התייאשו הבעלים, ואם כן הוי ספק אם הבעלים התייאשו ממנו באותו זמן שהכסף נמצא והוגבה ע"י המוצא, ואם כן כפי שביארנו שגם מחמת ספק לא ניתן לזכות באבידה לעצמו, אלא חייב להכריז עליה. והיה והמאבד לא יגיע לדורשה לאחר זמן, יכול המוצא להשתמש בכסף לאחר שירשום בפנקס שווי האבידה, ויחזיר אותה לבעל האבידה ברגע שאליהו הנביא יבוא. כנלע"ד. מסקנת הדברים: כיון שמדובר באבידה שיש בה סימן, שנמצאה באזור חרדי, ולא ברור לנו אם ומתי נתייאשו הבעלים, צריך המוצא להכריז על האבידה. במידה ולא ימצא בעל האבידה יכול המוצא להשתמש בכסף לאחר שירשום בפנקס שווי האבידה, ויחזיר אותה לבעל האבידה ברגע שאליהו הנביא יבוא ויאמר לו מי בעל האבידה.