האם טענת "הוא התחיל" היא טענה הלכתית שפוטרת את המכה, ובאיזה אופנים היא חלה? (נשברו המשקפיים תוך כדי משחק "הפלות", האם המזיק חייב בתשלום?)
השאלה
שלום וברכה. אני מחנך בבית ספר.... היה מקרה שבו ילד אחד הרביץ לילד שני. הילד השני למחרת החזיר לו נמרצות. כאשר נלקחו לחדר המנהל, המנהל צעק על הילד השני... הוא השיב "אבל הוא התחיל איתי אתמול", המנהל השיב... "אין טענה כזאת "הוא התחיל", וגם אם כן, מילא היית מחזיר לו מיד, אבל למה חיכית ליום שלמחרת. טענת המנהל נשמעת לי לא הגיונית לגמרי, האם הוא צודק בדבריו? בנוסף, הרבה פעמים ילדים משחקים בחצר "הפלות", קרה מקרה שבו ילד אחד הפיל את חבירו, משקפיו החדשות נפלו לרצפה, ובטעות ללא כוונה, המפיל דרך על המשקפיים ושברם. האם הוא חייב לשלם עליהם?
התשובה
אלו שאלות יפות ושכיחות. ולכן נרחיב בהן מעט, בתוספות פרטים ומקרים. אנו שומעים לרוב אצל ילדים את המושג "הוא התחיל", ובד"כ אנו נוטים להתעלם מכך, וטוענים כיון שהגבת בחזרה, הרי אתה חייב בדיוק כמוהו, וברצוננו לדון האם הגישה הזאת היא הלכתית? האם המושג הזה קיים גם אצל מבוגרים? מקור הדין הוא במשנה (בבא קמא לג,א) שם המשנה עוסקת בין היתר בשני אנשים שחבלו זה בזה. אמנם לא התבאר במשנה כיצד היה המעשה, האם שניהם חבלו זה בזה כאחד, כלומר שפרצה המריבה ביניהם בבת אחת באותו זמן, או שמא מדובר אף באופן שהאחד החל לריב עם חברו, ולאחר מכן החליט חברו להחזיר לו. וזו לשון מרן השו"ע (תכא סעיף יג) : שנים שחבלו זה בזה, אם חבל האחד בחבירו יותר ממה שחבל בו הוא משלם לו במותר נזק שלם, ודוקא שהתחילו שניהם כאחד או לאחר שחבל בחבירו חזר גם הוא מיד וחבל בו. אבל אם התחיל האחד השני פטור שיש לו רשות לשני לחבול כדי להציל עצמו בו. (וכן הוא לענין גידופים וביושים המתחיל פורע הקנס (הגה"מ דקידושין) ראובן שהכה לשמעון וחזר שמעון ובא להכותו לראובן ובאתה אשתו של ראובן והחזיקה בשמעון והוא נתק ידיו והכה אותה פטור (מהרי"ו סי' כ"ח) וע"ל סוף סימן תכ"ד איש ואשה בחבלו זה בזה). ומיהו צריך אומד אם היה יכול להציל עצמו בחבלה מועטת וחבל בו הרבה חייב. (ודוקא לענין חבלה שמשלם לו ד' דברים דהוי כאדם המזיק בשוגג אבל פטור על הבושת דהא לא כוון לבייש ולכן המכה חבירו וחבירו קראו ממזר פטור שנא' והיה כי ימס לבבו וגו' וכן אם אחר קרא לחבירו גנב והוא אומר אתה מכזב כממזר או קראו ממזר פטור מהאי טעמא) (מהרי"ו סימן כ"ח וסי' ס') וכן הדין באדם הרואה אחד מישראל מכה חבירו ואינו יכול להצילו אם לא שיכה המכה יכול להכותו כדי לאפרושי מאיסורא: הגה: וכן מי שהוא תחת רשותו ורואה בו שהוא עושה דבר עבירה רשאי להכותו ולייסרו כדי להפרישו מאיסור ואין צריך להביאו לבית דין (ת"ה סי' י"ח): מבואר מדברי השו"ע שכאשר האחד התחיל במריבה עם חברו, עליו רובצת חובת הנזיקין, ואין לו תביעה ממונית על חברו אשר השיב לו כגמולו, אולם ודאי שאינו יכול להכותו מעבר לגדר הסבירות אשר יראו הדיינים, שאם כן יהיה חייב לשלם לו את דמי הנזיקין, אף על פי שהכאתו באה כתגובה למה שהחל חברו להתקוטט באלימות, שאין לו היתר להכות נמרצות את חברו מעבר לגדר הסבירות. אמנם כל זה אך ורק כאשר הגיב לו מיד, וכן שלא חרג מגדר הסבירות, כלומר שהתגובה שלו הייתה פחות או יותר שווה, ותכליתה הייתה התגוננות, והסרת ההיזק. ובנידון שאלתנו מדובר שאותה ילד שהוכה, הגיב והחזיר מכות רק ביום שלמחרת, ובהערה ביארנו את הש"ע עפ"י דברי הסמ"ע, ולשיטתו לא גורסים את המילה "מיד", וממילא מובן מדוע שניהם חייבים, כלומר משלם במותר נזק שלם, כיון שבמקרה כזה שהתגובה אינה מיידית - לאו שעת חימום הוא, ואין לו סיבה להציל עצמו, שהרי עבר זמן מאז שהכהו ונפרדו זה מזה, ועל כן באופן זה אינו נקרא שבא להציל עצמו וחייב. אך באופן שהאחד התחיל והשני בא להציל עצמו מיד והשיב לו מכה תחת מכתו, הרי שהמשיב בהכאה לא יתחייב בתשלומי הנזיקין וכמבואר בשו"ע בציור השני. ונמצא שאם פלוני התחיל, ואלמוני הגיב לו מיד (ולפי הט"ז הכוונה תוך כדי המריבה), אלמוני צריך להיות פטור. אולם אם התגובה הייתה לאחר זמן, הרי שיתחייב גם הוא לכל הדעות, גם לשיטת הסמ"ע וכל שכן עפ"י הט"ז. והוא הדין בנידון שאלתנו.