ירושת בנים ברבנות

התשובה

שאלה יפה. אני בטוח שאתה לא הראשון ששואל את זה. לכאורה על פניו זה באמת נראה לא הוגן או כ"קומבינה חרדית", אבל תכף נראה שכאשר מתבוננים בהלכה עצמה לאחר מכן הדברים נראים קצת אחרת. אולי נתחיל ממקור הדברים כפי שמופיע בתורתנו הקדושה בספר במדבר (פנחס כז, טז) על הפסוק 'יפקד ה' אלקי הרוחות לכל בשר איש על העדה'. כתב רש"י וז"ל: כיון ששמע משה שאמר לו המקום תן נחלת צלפחד לבנותיו, אמר הגיע שעה שאתבע צרכי שיירשו בני את גדולתי. אמר לו הקדוש ברוך הוא, לא כך עלתה במחשבה לפני, כדאי הוא יהושע ליטול שכר שמושו שלא מש מתוך האהל, וזהו שאמר שלמה (משלי פרק כז' פסוק יח') נוצר תאנה יאכל פריה. ע"כ. ומבואר שמשה רבינו הוא הראשון שביקש במפורש מהקב"ה שבניו ירשו אותו "ברבנות", ונענה בשלילה, שיהושוע ראוי יותר עקב זה ששימש אותו. והנה בדין ירושת שררה מצאנו בזה מחלוקת הפוסקים האם שייך ירושה לבן. וממה שכתב רש"י משמע שמשה חשב שגם לבניו מגיע את שררתו. אולם, יש לדון אם בתשובת הקב"ה טמון יסוד זה שלא אומרים 'ירושה ברבנות' או שמא שרק במקרה הזה נקודתית יש טעם ליתן את הרבנות ליהושוע כיון 'דנוצר תאנה יאכל פריה'. וכתב הריב"ש (שו"ת סי' רע"א), שמן הדין בן קם תחת אביו ברבנות, והביא ראיה מהספרי (דברים פרשת שופטים פיסקא קסב') שכתב לגבי דין מלך- שאם עושה מה שכתוב בתורה זוכה להאריך ימים ושבניו יעמדו תחתיו, ומנין לכל פרנסי ישראל שבניהם עומדים תחתיהם? תלמוד לומר 'הוא ובניו בקרב ישראל' כל שהוא בקרב ישראל בנו עומד תחתיו. והחתם סופר כתב (שו"ת או"ח סי' יב', יג') שכל מה שאומרים 'ירושת שררה' זהו רק במנויים של שררה, כגון מלך וגבאי צדקה וסופרי הדיינים, אך במנויין של קדושה לא שייך ירושה כלל. שעל זה נאמר 'כתר תורה מונח וכל הרוצה יבא ויטול'. וכן כתב המגן אברהם (או"ח סי' נג') בשם הרמ"ע מפאנו (בספרו עשרה מאמרות מאמר חיקור הדין חלק ב' פ' יט') שכל המינויים שהם כתר תורה אין בניהם קודמים ורק מהלל הנשיא ואילך נהגו שבניהם קודמים, ולא משום כתר תורה אלא להיות המלכות שבישראל. וכן כתב המהרשד"ם (תשובה פה'), וכן נקט הקובץ שעורים (בבא בתרא אות נט') שבמינוי של תורה לא אומרים ירושת שררה, והוכיח זאת מהגמרא בבבא בתרא (יב ע"ב) דמינו רבנן את רב אחא מדיפתי לריש מתיבתא (ראש ישיבה) ולא את מר בר רב אשי למרות שאביו רב אשי היה ריש מתיבא קודם. לכן מוכח שבשררה של תורה אין דין ירושה כלל. והוסיף החתם סופר שלפי דבריו מובן מה שאמר רבי בצוואתו לבניו, שאף על פי ששמעון בני חכם, גמליאל בני נשיא. וזאת משום שמילא מקום אבותיו ביראת חטא טפי (טפי = יותר) מר' שמעון. ועוד הוכיח החתם סופר מהמדרש שהיה משה סבור שבניו יורשים מקומו ונוטלים שררתו וכו' אמר לו הקדוש ברוך הוא לא כמו שאתה סבור וכו'. ופשוט שאם משה רבנו היה חושב שבניו אינם ראויים לרשת אותו ודאי לא היה מבקש עבורם את השררה, ועוד, שהקב"ה לא אמר לו שבניו אינם ראויים ושיהושוע יותר הגון מהם, אלא שיהושוע סידר הספסלים וכו' ונוצר תאנה יאכל פריה. ואע"ג שלעניין שררה בנים יורשים שררת האב אמנם בכתר תורה לא נאמר דין זה של ירושת שררה. אלא שמצאתי באבני נזר (חלק יו"ד סי' שיב' אות מא') שפסק שאף ברבנות שייך ירושה והבן שהוא ראוי הרי הוא קודם לכל אדם. ובאמת שדין זה נפסק ברמ"א (יו"ד סי' רמה סעיף כב) בשם הרמב"ם וז"ל: "מי שהוחזק לרב בעיר אפילו החזיק בעצמו באיזה שררה אין להורידו מגדולתו אף על פי שבא לשם אחר גדול ממנו, אפילו בנו ובן בנו לעולם קודמים לאחרים , כל זמן שממלאים מקום אבותיהם ביראה והם חכמים קצת". ע"כ. ומפורש בדבריו שאף שיש יותר חכמים מהם, עדיין זכות הקדימה ניתנת להם. ובאמת שיש שבדין זה מחלוקת באחרונים (עיין ספר פסקי המשפט עמ' דש-שה), ולא כאן המקום להאריך. למסקנת הדברים: אם הבן ראוי וירא שמים וממלא מקום אבותיו ואין שם ירא וחכם ממנו, לכל הדעות יש דין ירושה וחייבים למנות את הבן דוקא. אולם כשיש שם אחרים גדולים ממנו, בזה יש מחלוקת, שלדעת קצת מהפוסקים אין לבן זכות ירושה, אמנם רוב הפוסקים חולקים וסוברים שאף בזה יש זכות ירושה לבן.