חשיבות כתיבת צוואה הלכתית

התשובה

נחלק את השאלה שלך לשני חלקים: 1. הצורך בעריכת צוואה 2. רצון לשנות מדין תורה – ירושת הבת. הצורך בעריכת צוואה. כאשר אדם מעוניין לכתוב צוואה, עליו להקפיד ולוודא שהצוואה הינה הלכתית: ויש לכך מספר סיבות. השוני בין ההלכה לחוק. בזמננו, הצורך בעריכת צוואה אינו דווקא במקום בו אדם רוצה לשנות מדין תורה. חוק הירושה של מדינת ישראל שונה מן ההלכה במספר נקודות עיקריות: על פי החוק בנות יורשות בשווה עם הבנים, ועל פי ההלכה רק הבנים יורשים, והבנות מוגנות בדרכים אחרות. (במהלך הדורות היו גם תקנות להבטיח את ירושת הבנות). החוק אינו מכיר בירושת הבכור פי שניים. על פי החוק האישה יורשת חצי מעיזבון הבעל, בעוד שעל פי ההלכה יש לה זכויות שונות למזונות ולמדור מן העיזבון, אך אינה יורשת בעיזבון. על פי ההלכה הבעל יורש את כל נכסי אשתו, ועל פי החוק רק מחצית מעיזבונה (כשיש לה ילדים). מצב זה של אי התאמה בין אופן הירושה על פי ההלכה, ובין חלוקת הירושה על פי החוק עשוי ליצור הוצאת ממון שלא כדין, וכן מתיחויות משפחתיות לאחר מות האדם. על כן, מוטלת כמעט על כל אדם החובה לערוך צוואה. 2. רצון לשנות מדין תורה – ירושת הבת. גם אדם המשוכנע כי יורשיו יבחרו ויסכימו להסדיר את חלוקת העיזבון, על פי דין תורה, או בהסכמה בבית הדין, עשוי לרצות לעגן באופן מסודר ומחייב את חלוקת העיזבון בצורות שונות. בסוגיית הגמרא, (בבא בתרא קכו, ב והלאה) עולה "ביקורת" על 'העברת נחלה'. כלומר, שינוי משמעותי מדין התורה בתחום הירושה. הגמרא מעניקה אפשרות לכך שאדם ייתן כ 10% מנכסיו לבתו, לצורך נישואיה. עם זאת, בעבר הלא רחוק היה נהוג בקהילות אשכנז לכתוב לבת הנישאת שטר 'חצי זכר' על פיו נקבע שבמות האב תקבל הבת חצי מסכום הירושה שירש כל אחד מן הבנים. בגישה זו הולכים רבים מפוסקי זמננו המורים לערוך צוואה בה גם הבת תירש. דרכי ההורשה על פי ההלכה, קיימות שתי דרכים להעברת הנכסים ליורשים, שלא על פי החלוקה על פי דין תורה. שתי הדרכים מתייחסות לצוואה בשעה בו המצווה הוא 'שכיב מרע', כלומר בסמוך למיתתו. האחת, בהיותו שכיב מרע יכול המוריש לשנות את חלוקת הירושה בין אלו שאמורים ליורשו [שו"ע חו"מ רפא,א]. האפשרות השנייה, בזמן זה רשאי המצווה לתת נכסיו גם בעל פה, ללא מעשה קניין, אם מחלק כל נכסיו בתורת מתנה [חו"מ סימן ר"נ ,סעיפים א'-ד']. אפשרות זו נקראת מתנת שכיב מרע ותוקפה הוא מדרבנן. על שתי דרכים אלו לא ניתן להסתמך, כיון שהן מיוחדות לזמן הסמוך למיתתו של אדם, ולא ניתן להסתמך על כך שתהיה לו את היכולת הפיזית והנפשית (וכן שיהיה משוחרר מלחצים חיצוניים) לחלק את נכסיו באותה שעה. דרך שלישית שפועלת בהיות המצווה בריא, היא קיום הוראת המת מחמת "מצוה לקיים דברי המת". אפשרות זו מוגבלת למצב בו הממון הופקד על ידי המוריש בידי שליש לצורך אותה מטרה [חו"מ סימן רנ"ב סעיף ב'] וכמו כן תוצאתו אינה קניינית. נתייחס לאפשרות זו בהמשך. מתנה מחיים בתנאי האופן בו ניתן ליצור העברת נכסים ליורשים שונים, כך שתהיה תקפה על פי ההלכה היא: הקנאה רגילה של הנכסים מחיים. עם זאת, ברור שהנותן מעוניין להשתמש בנכסים עד למותו, וכמו כן, רוצה שתהיה לו את היכולת לחזור בו מצוואתו. הדרך ההלכתית להשגת מטרות אלו היא להגדיר את שעת המתנה, כגון: 'מעכשיו ושעה אחת קודם מיתתי', ולהתנות את המתנה בתנאי, כגון: 'אם לא אחזור בי'. משמעות הניסוח 'מעכשיו ושעה אחת קודם למיתתי' היא: 'מעכשיו' – ההקנאה מתחילה לחול בשעת מעשה הקניין, 'ושעה אחת קודם למיתה' – ההקנאה מושלמת. דרך זו מאפשרת לבצע את מעשה הקניין כבר עתה באופן שיתממש הלכה למעשה רק לאחר זמן. בנוסף יש להוסיף את התנאי 'אם לא אחזור בי'. קנין 'אודיתא' על פי הסוגיה בגמרא [בבא בתרא דף קמ"ט] למדו הראשונים על דרך הקנאה נוספת - 'אודיתא', שעניינה הודאה (של הנותן) על כך שממון מסוים הוא של פלוני (המקבל). עצם ההודאה גם אם אינה אמת - כלומר שהנכסים לא היו של מי שמודים שהם שלו – מקנה את הנכס לאותו אדם. אמנם ברור שעדיף לבצע בפועל גם מעשה קניין על כל הנאמר בצוואה. המקובל בחוזים הלכתיים שונים ובצוואות מחיים, לשלב מעשה של קניין סודר (ביצוע בפועל), עם אודייתא, בה מודה המקנה שביצע קנייין המועיל לכל סוג נכס קניין המועיל לו. שטר חצי זכר דרך עקיפה לפתרון הבעיות שהעלנו, דוגמת הקנאת דבר שלא בא לעולם, ודרכי ההקנאה השונות של חפצים שונים, מצויה בעריכת צוואה המיוסדת על 'שטר חצי זכר'. מקורו של שטר זה הוא במנהג בקהילות אשכנז לכתוב שטר המחייב (בפועל) את הבנים לתת לאחר מות האב לאחותם, סך של חצי מהסכום שיקבל כל אחד מהם. מהותו של המנגנון הוא הודאה בחיוב גדול מאוד כלפי הבת, אשר תנאי לביטול אותו חיוב גדול מאוד הוא, קיום רצון המוריש לחלוקת הרכוש באופן מסויים. לדוגמא, במי שרוצה ליתן לבתו חלק בערך של חצי מירושת בני הזכרים מודה על כך שהוא חייב לה סכום גדול מאוד (הקרוב לערכה של כל הירושה). שעת החיוב הוא 'מעכשיו' בשעת עריכת השטר, וזמן הפרעון מוגדר שעה אחת קודם למיתת המוריש. חיוב זה מותנה בתנאי המבטלו. תוכן התנאי המבטל הוא נתינת חלק בערך של חצי מירושת בניו הזכרים לביתו. דהיינו, אם יתנו לה היורשים חלק השווה לחצי מן הירושה שמקבל כל אחד מן הבנים, המוריש פטור מחובו כלפי הבת. באופן עקיף זה, גורם המוריש לבניו לקיים את רצונו, שכן אם לא יעשו זאת, יאלצו לשלם את החוב כולו לאחותם. כמובן, שניתן להשתמש במנגנון זה ככלי גם לקיומן של צוואות אחרות, כגון שטר זכר שלם – בו משווה המקנה את זכויות ביתו לבניו באופן מלא, או כל התניה אחרת. מנגנון זה יכול להועיל גם ביחס לנכסים עתידיים משילוב שני טעמים: 1. החיוב בו מודה המוריש הוא 'מעכשיו' דהיינו שהוא חל בשעת עריכת הצוואה, ואינו חיוב עתידי. 2. אומנם יש תנאי על דבר שלא בא לעולם (מיתת המוריש), אך אדם מתנה על דבר שלא בא לעולם. מצווה לקיים דברי המת דרך נוספת להעברת נכסים על פי רצון המצווה היא מכח העקרון של 'מצווה לקיים דברי המת'. על פי ההלכה חיוב זה מוגבל למצב בו הממון הופקד על ידי המוריש בידי שליש לצורך אותה מטרה, וכך נפסק להלכה [חו"מ סימן רנ"ב סעיף ב']: "מצווה לקיים דברי המת, אפילו בריא שצווה ומת, והוא שנותנו עכשיו לשליש". איזו אפשרות היא הנכונה \הנוחה ביותר? כפי שכתבנו לעיל, השימוש בדרך של 'מתנה מחיים בתנאי' לבדו אינו מאפשר הקנאת דבר שלא בא לעולם. בפשטות, גם מצווה לקיים דברי המת, אינו יכול להתייחס לנכסים עתידיים, שכן צריך השלשת הממון ביד השליש. גם אם נקבל את החידוש שמינוי עורך דין כנאמן לביצוע הצוואה, נחשב כנתינה ביד שליש, קשה להכריע שיחשב כהשלשה גם לגבי הנכסים שטרם הגיעו לרשות הנותן בשעת עריכת הצוואה. המנגנון של 'שטר חצי זכר' – התחייבות גדולה לאחר, אשר תנאי לביטולה הוא, קיום הצוואה כלשונה, מכסה גם מצבים של נכסים שלא באו לעולם (בהנחה שיתייחסו אליהם בצוואה). עם זאת יש להקפיד שלא ייווצר מצב בו לאחד היורשים שנתמעט חלקם מחמת הצוואה יעדיף להימנע מקיום התנאי, ויעדיף את קיום החיוב. לדוגמא: אחד הבנים שמרגיש שנתמעט חלקו, עשוי שלא להסכים להקנות חפץ מסוים הכתוב לאחותו על פי הירושה (כתנאי לביטול החיוב כלפיה), וממילא האחות תזכה בכל החיוב כלפיה. ייתכן שיעשה זאת בבחינת 'תמות נפשי עם פלישתים'. אפשרות אחרת היא שיעשה קנונייא עם אחותו בה היא תתבע את מימוש החיוב כלפיה, ומתוך אותו סכום, תשלם לו סך מסויים הגדול מהירושה אותה הוא אמור לקבל על פי תנאי הצוואה. על כן ייתכן, שבמקום בו אין צפי לנכסים עתידיים בהיקף משמעותי, ניתן להסתפק בצוואה שאינה פותרת את הבעיה של נכסים עתידים 'שלא באו לעולם', גם אם משמעותו של דבר היא שנכסים שיצטברו במהלך החיים עד מאה ועשרים יחולקו כפי דין תורה. פתרון חלקי זה עשוי להתייחס בעיקר לאנשים מבוגרים שחלקים גדולים מהכנסותיהם הקבועות מפנסיה וכדומה, הם מוציאים על מחייתם. כמובן בעריכת צוואה כזו צריך לברר שאכן המצב הוא שאין צפי לירושה עתידית, וכן יש להבהיר לעורכי הצוואה את העובדה שאם יתווספו להם נכסים או במקרה שימכרו נכסים וירכשו אחרים תחתיהם הצוואה לא תתייחס אל הנכסים החדשים. ההיבט החוקי יש חשיבות לכך שהצוואה תהיה תקפה גם מבחינה הלכתית וגם מבחינה חוקית, גם מהסיבה שאם הצוואה אינה תקפה על פי אחת השיטות, הדבר עשוי להוביל את אחד היורשים, לפנות דווקא אל בתי המשפט האזרחיים, ולא אל בית הדין הרבני. יש לדעת שתקפות הצוואה מבחינה חוקית, מתייחסת לא רק לנכתב, אלא גם לאופן עריכת הצוואה, לדוגמא, החוק מגביל הימצאותם של הזוכים על פי הצוואה בשעת עריכתה, מחשש להשפעה בלתי ראויה על המצווה. עתה נדון בשאלה השנייה: האם מותר לכתוב צוואה בה האדם מעביר את הכסף לבתו/לבנותיו, או על כל פנים מעניק להם סכום גדול "מהירושה". הנה כידוע על פי דין תורה בת אינה יורשת, אך דבר נפוץ שגם בתוך משפחות של חרדים היראים לדבר ה', בנות המשפחה מבקשות ליטול חלק בירושה למרות שמעיקר הדין היא אינה מגיעה להם, ובפרט שלרוב בנות המשפחה נושאות בנטל משמעותי מאוד בטיפול בהורים לעת זקנתם. רבים מצאו לכך פתרון על ידי כתיבת צוואה המורישה את נכסיהם אף לבנותיהם, אך עם זאת, לכאורה על ידי כך הם משנים מרצון התורה, שהרי התורה קבעה שסדר הירושה הוא שבנות אינם יורשות במקום שיש בנים, ונפסק בש"ע [חו"מ סי' רפב] שהמשנה מסדר הירושה שקבעה התורה אין רוח חכמים נוחה הימנו. אכן עינינו רואות שלא מעט אנשים מורים בצוואתם לחלק את נכסיהם שלא כדין תורה, ויש להבין זאת. התשב"ץ [סי' קמז] והמהרש"ל [סי' מט] ביארו, שלא נאמר איסור לשנות מסדר הירושה שקבעה התורה אלא בשעה שהוא מוריש את כל רכושו כרצונו, אולם אם משייר את חלק מרכושו על מנת שיחול עליו דין תורה לא נאמר בזה כל איסור. אך כתב בזה האגרות משה [חו"מ ח"ב סי' מט], שיש לו לשייר חלק נכבד מנכסיו, כגון חמישית מכל נכסיו. החתם סופר [חו"מ סי' קנא] ביאר, שאילו היה מקנה את נכסיו לבתו ב'מתנת שכיב מרע' או ב'מתנה לאחר מיתה' שמשמעותם נתינה לאחר המיתה, אכן היה כאן שינוי מרצון התורה, שכן מעמיד 'ירושה' שונה מירושת התורה, אך כתיבת צוואה משמעותה נתינת הנכסים כמתנה מחיים שחלה עוד בחיי המוריש ואין זה העמדת ירושה כתחליף לירושת התורה. על פי זה, אין הבדל בין אדם הנותן מתנה כלשהי לחברו, לבין צוואה המחלקת את נכסיו בעודו בחיים שלא כסדר שקבעה התורה. אכן במחנה יהודה [חו"מ סי' רפב] פקפק על סברא זו להתיר, שהרי מובן לכל כי עניין צוואה זו אינו לתת מתנה רגילה אלא לשנות מסדר ירושת התורה. בבתי הדין מקובל לחלק את הירושה בין הבנים, הבנות והאישה, כפי שכתב הרב שלמה דייכובסקי [תחומין יח, עמ' 30]: "נער הייתי ועדיין לא זקנתי, ומתוך אלפי תיקי הירושה שבהם דנתי לא היה גם תיק אחד שחילקנו את העזבון בין הבנים בלבד תוך כדי נישול הבת והאשה". מסקנת הדברים: על מנת להבטיח את חלוקת הירושה כפי שהמוריש או המורישה מעוניינים, כדאי להם לכתוב צוואה. על פי ההלכה צוואה היא בעצם מתנה שאדם נותן ותחול רגע לפני מותו [רמ"א חו"מ רפא, י. קצות החושן שם, ח]. כך נשמרת למוריש הזכות להשתמש ברכוש, לחזור בו מן הצוואה, לבטל אותה או לשנות אותה במהלך חייו. לצד הצוואה מומלץ להשאיר סכום מסוים שיתחלק על פי הדין, כדי שלא לבטל לגמרי את דיני הירושה [קצות החושן רפב,ב ועיין יבי"א ח"ט חו"מ סי' ח']