השכנה טיגנה את הדגים בשמן של שניצלים

התשובה

שלום וברכה. בשאלתך חסר הפרט האם השכנה בעלת הקייטרינג קיבלה תשלום עבור השירות הזה, אבל על כל פנים אנחנו נבאר מעט את הנושא כך שנקיף את כל האפשרויות למען הלומדים. פסק מרן הש"ע (חו"מ סימן שו סעיף ד'): המוליך חטין לטחון, ולא לתתן, ועשאן סובין או מורסן, נתן קמח לנחתום ועשאו פת נפולין, בהמה לטבח וניבלה, בשכר חייבים לשלם דמיהן. ואם שחט בחינם, אם היה טבח מומחה, פטור, ואם אינו מומחה, חייב. (והטבחים שלוקחין הכרכשאות מן הכשרות, מקרי שכר ואם נבלו חייבים לשלם) (טור). נסכם את דברי מרן למעשה: "בשכר" חייבים לשלם דמיהם, ואם "בחינם", אם הוא אומן פטור, ואם אינו אומן, חייב לשלם. הטעם לכך הוא שאם מדובר "באופה מומחה" או "בטוחן מומחה", ועשה את האפיה או הטחינה "בחינם", פטור, שכיון שהוא מומחה , ואין רגיל לבוא לידי מכשול כזה, מזלו של הלקוח גרם לו, שהאופה או הטוחן יכשלו, והפת או הקמח לא יצאו יפה וטוב. ואם הם "נוטלים שכר", ואפילו פרוטה, חייבים לשלם, שכיון שהם נוטלים שכר, היה להם להקפיד להיזהר ביותר, וחיובם מדין "שומר שכר", שחייב בכל חוץ מאונסים. ואם מדובר באופה שאינו מומחה ובטוחן שאינו מומחה, אפילו אם עושים בחינם, חייבים לשלם, שכיון שאינם מומחים, לא היה להם לעסוק בזה, וחייבים מדין "אדם המזיק". אם כן, לאור האמור בנידון השאלה, שמדובר "באומן", היינו בקייטרינג ידוע שטעתה, שהדין הוא שכיון שמקבל שכר עבור פעולתו (אם וכן), אינו יכול לטעון שוגג הייתי, ואין צריכים לשלם לו על פעולתו, היינו הטרחה והבישול של הדגים, ולא עוד, אלא שאם הזיקה לדגים צריכה לשלם עבורם. ואם עשתה בחינם פטורה על היזק הדגים. אלא שלכאורה בנידון שאלתנו יש לפטור את בעלת הקייטרינג אפילו אם קיבלה תשלום, וזאת עפ"י המבואר בפסק הש"ע (חו"מ שפה סעיף א'): המזיק את חברו היזק שאינו ניכר כגון שעירב יין נסך ביינו, מן התורה הוא פטור, אבל חכמים קנסוהו לשלם נזק שלם מהיפה שבנכסיו, כדין כל המזיקים. לפיכך אם מת המזיק קודם שישלם, אין קונסין בנו אחריו לשלם. וכן אם היה שוגג או אנוס, פטור, שלא קנסו אלא מזיד. ע"כ. נמצא, שבנידון שאלתנו שמדובר בהיזק שאינו ניכר, ובשוגג, יש לפטור את המזיק. אלא שלכאורה יש לומר שכיון שתשלום נזק הוא לפי שומת בני אדם, ואצל כל בני אדם נחשב הדבר כנזק וירד ממחירו אם כן לכאורה חייב לשלם אף שלא נראה הנזק. והנה דעת המג"א (או"ח סי' קעג') שאין להקפיד היום בענין זה של בשר ודגים (וישנם עוד גדולים העומדים בשיטה זו). אלא שהכרעת המשנ"ב ורוב ככל הפוסקים שלא כדבריו. ולכאורה יכולה הייתה השכנה לטעון קים לי כדעת המג"א, אלא שנראה שאין זה נכון, ולא שייך לטעון 'קים לי' כיון שהיזק נעשה, שהרי לא יהיה מי שיאכל את אותם דגים, ונמצא שקלקלה. ואף שהמג"א מתיר, מכל מקום אין העולם נוהג כן ,ומה תועיל טענת 'קים לי' להוכיח שאין נזק כאשר הנזק קיים למנהג העולם, וכל טענת קים לי שייכת אם יש דעה הפוטרת מלשלם אבל לא שייך לומר קים לי שאין נזק, כי בזה מנהג העולם קובע. ויש להתבונן אם הנזק הלכתי או נחשב נזק אמיתי כמו רעל. וכיון שראיתי לגאב"ד רבי אלחנן פרץ שליט"א בספרו חוקת המשפט (לא תגזול עמ' קלג) שפסק בדין דומה שהוי היזק שאינו ניכר ועל כן פטר מתשלום, אמרתי אולי להרחיב מעט ביסוד דין היזק שאינו ניכר כדי לדעת כיצד לדון בשאלתנו. בטעם שפטור נחלקו הראשונים לשלוש שיטות (שתי הדעות הראשונות הן הידועות יותר): א) משום שאנו לא רואים את ההיזק, כגון במטמא תרומה, שלא רואים אם הפרי טמא. ולשיטה זו, במקרה שהפירות רטובים, שאנו כן רואים את ההיזק, שהרי רואים שהפרי הוכשר לקבל טומאה – הוא כן היזק ניכר, וחייב. כלומר יש חילוק בין אדם שגרם לאיסור כלאים בפירות חבירו, שהיזק זה נחשב להיזק ניכר, מכיוון שניתן להבחין בכך שהתבואה מעורבבת עם הגפנים, (למרות שהנזק - איסור הכלאים הוא רוחני), לבין שרץ המונח על טהרות, שמכיוון שלא ידוע אם הוכשר לקבל טומאה על ידי מים שנפלו עליו, לא ניתן לדעת אם הפירות נטמאו. (תוס' בבא בתרא ב: ד"ה וחייב). ב) משום שהחומר של החפץ לא ניזוק, כגון במטמא תרומה של חבירו, שהפרי נשאר שלם. ולשיטה זו אפילו אם הפירות רטובים הוא היזק שאינו ניכר, שהרי עדיין הפרי נשאר שלם )רמב"ם חובל ומזיק ז-א: "לא נשתנה הדבר ולא נפסדה צורתו", רש"י גיטין נג. ד"ה היזק שאינו ניכר: "שלא נשתנו מכמות שהיו". קובץ שיעורים בבא קמא קכח חקר בין שני הצדדים הללו, ותלה זאת גם במחלוקת אמוראים (. ג) משום שדיני נזיקין נפרדים מדיני איסורים (ומצוות), ולכן לגבי נזיקין לא מתחשבים באיסורים, וממילא בהיזק שאינו ניכר, שהוא נובע מאיסורים – לא נחשב היזק )מאירי גיטין מ:, כך ביאר בדעתו הקונטרסי שיעורים בבא קמא א-טז). ונמצא שבשאלתנו יש מקום לומר שכיון שהטעם משתנה, הוי היזק ניכר. ויש להשיב, שלכאורה אף אם הטעם יורגש, אין זה טעם אסור (כמו בשר וחלב, שהתורה אסרה טעם בשר וחלב), אלא עניין של סכנה. ובנוסף, לעניות דעתי טעם השניצלים לא מורגש בשמן ברמה כזו שתשפיע על טעם הדגים (אמנם אם זה היה להפך המציאות הייתה אחרת, שכן טעם טיגון הדגים חזק הרבה יותר משניצלים), וממילא נראה שאין יכול לאנשים להבחין "בנזק". וממילא עדיין שייך לפטור את השכנה מדין היזק שלא ניכר. אלא שעדיין יש להבין מדוע אסור לאכול דגים ובשר, ומה בעצם עומד מאחורי איסור "הסכנה" שיש בדבר, האם זהו איסור סגולי, ואז פשוט שאין היזק ניכר שכן האיסור סגולי ורוחני, אלא שלהרבה דעות (ואולי רוב הדעות) האיסור של אכילת דגים ובשר הוא איסור מצד הסכנה הרפואית שיש בדבר, ואם כן הרי שהשילוב הרפואי של שני מינים אלו הוא הסכנה, ואת זה אכן אפשר לראות ( ע"י מכשירים מיוחדים). והנה יש כאן שני נידונים: אם זה היה במקרה שבו הקייטרינג בעצמו קנה את הדגים וטיגנם וכו', פשוט שלא היינו מחייבים את המשפחה לשלם עבור זה, כיון שזה לא ברמת הכשרות אותה ביקשו (מהדרין) ועל כן הוי מקח טעות, ולא חייבים לקבל זאת ולשלם על כך. בנידון שאלתנו, אין הדיון אודות תשלום לקייטרינג, אלא דרישה לשלם עבור הדגים (שהמשפחה קנתה) מדין מזיק. וביארנו שאם השכנה (שנחשבת לאומן) עשתה זאת ללא שכר, אזי יש לפטור בכל מקרה. ואם שילמו לה על כך, יש לעיין האם היזק זה נישב להיזק ניכר, דעת הגאב"ד אלחנן פרץ שליט"א שנחשב להיזק שאינו ניכר ולכן פטורה בכל מקרה, אולם לענ"ד נראה יותר שהאיסור הוא מצד הרפואה שבדבר, ואם כן נחשב להיזק ניכר (בדומה במקצת לרעל, וכפי שהרחבנו בגוף התשובה), ועדיין צריך עיון בדבר. מסקנת הדברים: במקרה והשכנה עשתה זאת ללא שכר לא ניתן לגבות מהשכנה תשלום עבור הדגים ש"הוזקו", אולם אם קיבלה שכר על כך, יש לעיין האם נחשב הדבר כהיזק שאינו ניכר כמבואר בגוף התשובה. שכירות פועלים