האם התחייבות המוכר חלה על מחיר מבצע

התשובה

השיב הגר"י זילברשטיין שליט"א: ראובן צריך לשלם לשמעון את ההפרש, כי ברור שכוונת שמעון הייתה לומר שמחיריו הם הכי זולים בעיר ביחס למחירים הרגילים של שאר החנויות, ומחיר של מבצע נחשב למחיר מיוחד ולא למחיר השגרתי, ובוודאי שלא על דעת מחיר זה התחייב המוכר. כעין דוגמא לסברא זו מצינו בהלכה המובאת בש"ע (אבה"ע סי' קיד ס"א) הנושא אשה ופסקה עמו האשה לזון את בתה שיש לה מנישואין קודמים חמש שנים, חייב הבעל לזון את הבת במאכל ובמשקה חמש שנים הראשונות שאחר הנישואין, בין אם המזונות ביוקר או בזול. וכתב הט"ז (סק"ב) שחיובו של הבעל לקנות מזונות ביוקר הוא דווקא ביוקר דשכיח, אבל אם תובעת האשה עבור בתה מזונות שמחירן גבוה, ביוקר כזה שאינו שכיח הבעל אינו חייב לקנות את המזונות כי על דעת כך לא התחייב. וציין עוד הט"ז למבואר בש"ע (חו"מ סי' רכה ס"ג) שבכל תנאי שבממון אומדים את דעת המתנה ואין כוללים באותו תנאי אלא דברים הידועים שבגללם היה התנאי, ודבר שאינו מצוי לא עלה על דעתו של המתחייב, ולכן אינו חייב בו. וגם בענייננו נראה שכוונת המוכר הייתה למחירים הסטנדרטיים שבשוק ולא למחיר מיוחד. עכת"ד של הגר"י זילברשטיין שליט"א. ושוב ראיתי שכן פסק הגר"ש זעפראני שליט"א בשמרו משפט (ח"ו סימן פא) שמחיר מבצע מוגדר במנהג המדינה כמחיר חריג, ואינו נכלל בתנאו של המוכר. ע"ש. אמנם צריכים אנו להבין כיצד לדון שאלה זו, הרי בפועל היה התנאי פשוט "אם תמצא מחיר פחות... תקבל את המוצר במאה שקלים פחות מהמחיר שמצאת...". ובפועל נמצא מחיר כזה, אז לכאורה על מה הדיון? אלא שבמקרה זה אנו צריכים לפסק השו"ע (רכה, ג) שכבר הביאו הט"ז הנ"ל: במה דברים אמורים, בשלא התנה עמו, אבל אם התנה עמו שכל אונס שיולד בקרקע זה יהיה חייב לשלם, אפילו בא עכו"ם וגזלה מחמת המוכר חייב לשלם. אבל אם נפסק הנהר שהיה משקה אותה, או שחזר הנהר לעבור בתוכה ונעשית בריכה, או שבאה זועה והשחית אותה, הרי זה פטור, שאלו וכיוצא בהן אונס שאינו מצוי הוא, ולא עלה על לב המוכר דבר זה הפלא בעת שהתנה. והוא הדין לכל תנאי ממון שאומדים דעת המתנה ואין כוללין באותו תנאי אלא דברים הידועים שבגללן היה התנאי והם שהיו בדעת המתנה בעת שהתנה: והנה תפקיד הדיין בשאלתנו הוא לאמוד מה היה בדעת המתנה בעת שהתנה את התנאי. כלומר מה הייתה דעתו של המוכר בעת עשיית התנאי, האם הוא "לקח בחשבון" מציאות שיש מבצע על מוצר זה, או שמא לא עלתה בדעתו מציאות כזאת. והנה לפי עניות דעתי יש לצדד שאין ראובן הקונה צריך לשלם את ההפרש של 600 ₪ לשמעון, שהרי כך הוא דרך המסחר שישנם מבצעים, וחנויות מורידות את המחיר לזמנים קצובים וידועים, וישנם הרבה אנשים שמחכים למבצעים, בכדי לקנות בהוזלה משמעותית את המוצר שהם חפצים בו, ובוודאי ששמעון המוכר מכיר ויודע את דרכי המסחר ועל דעת כך התנה, ומכיוון שבכל תנאי שבממון אומדים את דעת המתנה ממילא עמד ראובן בתנאי שהתנה שמעון. ובמעשה הנזכר כששמע ראובן שהמוכר מתחייב למכור לו בפחות מהמחיר הזול שימצא, הלך וחיפש חנות המוכרת במחיר זול יותר משמעון, ומציאות החיים ובמיוחד בערים הגדולות היא, שבכל יום ויום יש חנויות שמוזילות מחירים ועורכות מבצעים, וזו היום הדרך "לשרוד" את התחרות האדירה שישנה בין החנויות, וממילא לענ"ד כיום אין מחיר קבוע, כיון שזהו דבר הנתון לשינוי. וממילא היה על שמעון שהוא בעל חנות לדעת זאת. ויש להניח שאף הוא עורך מבצעים מדי פעם ומוזיל את מחיריו, ולכן היה צריך לדעת שכמעט ולא מצוי עוד בעולמנו דבר כזה הנקרא מחיר סטנדרטי, כיון שהמחירים משתנים בתדירות גבוהה, עולים ויורדים בהתאם להיצע וביקוש וכתוצאה מעוד סיבות רבות, ולכן נראה שראובן אינו צריך להחזיר את ההפרש, וכוונת שמעון הייתה, לכל חנות בעיר שמוכרת את מכונת הכביסה במחיר זול יותר ביום המדובר או לאחריו, ואף אם המחיר הוא במבצע לזמן קצוב. וזוהי דרך הקנייה כיום. ולכן כאשר המוכר התנה תנאי זה, אם באמת הייתה כוונתו למחיר סטנדרטי שלא במחיר מבצע, היה צריך לציין זאת. וכשהעלנו את השאלה הנ"ל בפני הלומדים היו שטענו שבוודאי לא היה בדעתו של המוכר שתהיה מציאות של מבצע על המוצר, שאם כן לא היה מתנה. והשבנו שהרי וודאי שהמוכר כשהתנה את תנאו באמת חשב שמכירו הוא הנמוך ביותר, שאילולא כן לא היה מתנה, ואם הקונה היה מוצא מחיר יותר זול ללא מבצע, הרי שלא הייתה שאלה ובוודאי היה המוכר צריך לשלם כפי תנאו, משמע מכך שאנו לא דנים האם המוכר שיער בדעתו שיהיה מחיר זול יותר, אלא האם המוכר שיער בדעתו מציאות של מבצע, כלומר האם "אופציית מבצע", הייתה בדעתו בעת שהתנה. והגאונים הנ"ל הבינו שמחיר מבצע הוא מחיר חריג, שנחשב למעין אונס שאינו מצוי (כלשון מרן), ואנו בעניותנו כתלמיד בפני רבותיו מבינים, שמחיר מבצע נחשב כדבר שגרתי ומצוי לרוב, ולכל היותר הוי כאונס ששכיח. ומעין זה כתב בבאר היטב (ס"ק ז'): ירידת המטבעות ועלייתן אונסא דלא שכיח הוא (הרשד"ם סי' עה) וכתב בכנה"ג, דברי הרב שרירין וקיימין בזמנו שלא נשמע ירידת מטבעות אלא באותו פעם, אבל בזמנינו זה שהורגל הדבר פעמים רבות אונסא דשכיח טובא מקרי. עכ"ל. מה עוד שבנידון שלנו, גם אם נאמר שיש ספק בדבר, הרי שהקונה מוחזק בכסף, והמוציא מחבירו עליו הראיה. כנלע"ד. ושוב ראיתי שכך כתב בספר 'פותח את ידך' להגרא"י פסין (עמ' שא), והוסיף שם שבזמנו הראה להגר"ח קנייבסקי את הדברים והסכים עימו. מסקנת הדברים: אין הדבר יצא מכלל מחלוקת, ויש לדיין לעיין היטב בכוונת המוכר, ובכל זאת בנידון שאלתנו לענ"ד נראה יותר כדעת הקונה, מה עוד שהוא מוחזק בכסף, ולכן המוציא מחבירו עליו הראיה.