חוק השבת אבידה

התשובה

אני מתייחס לשאלה זו נקודתית בתקווה והבנה שכבר הובהר המושג של דינא דמלכותא, ומתי פוסקים כן. בכל אופן לענייננו. ישנם מספר הבדלים משמעותיים בין מצוות השבת אבידה לבין חוק השבת אבידה: לפי החוק אין חיוב להרים מציאה, ורק אם הרים את המציאה צריך לדאוג לאבידה להשיב לבעליה או להודיע למשטרה, מנגד לפי התורה יש איסור להתעלם מהמציאה, דבר זה לא קיים בחוק. לפי החוק, לאחר ארבעה חודשים המוצא זוכה, אך לפי התורה אחת מהשתיים: או שהחפץ שייך לבעלים תמיד, או שהמוצא זוכה מיד. אם בשעת הרמת המציאה יש ייאוש בעלים, המוצא זוכה מיד ללא צורך בהמתנה של ארבעה חודשים, ואם בשעת הרמת המציאה אין יאוש בעלים, אין זכיה לעולם, כדין יאוש שלא מדעת ויהא מונח עד שיבוא אליהו. כל המקרים בהם אנו אומרים שהמוצא זוכה באופן מידי (זוטו של ים, חפץ ישן מאוד, אבידה במקום שרובם גויים, אבידה מדעת לדעת הרמ"א וכו') לא מצויינים בחוק. בתורה (דברים פרק כב פסוק ב) נאמר: "והיה עמך עד דרש אחיך אתו והשבתו לו" בגמרא (במסכת בבא מציעא דף כז עמוד ב) מבואר "וכי תעלה על דעתך שיתננו לו קודם שידרשנו, אלא דרשהו אם רמאי הוא או אינו רמאי מאי לאו בסימנין לא בעדים". כלומר יש חובה לוודא שמבקש המציאה איננו רמאי, וכן יש חובה לבקש מהמוצא שיאמר מה הם הסימנים של החפץ, וכידוע לנו כיום אין המשטרה מקפידה על כך. מכל הדברים הנ"ל נלמד שבדין זה אין המשטרה פועלת לפי חוקי התורה, ובמקרים רבים יכולה שלא לשמור על החפץ כראוי וכן להביאו למי שאינו נותן סימנים כראוי (וצערי כבר שמענו על מקרים שהם בעצמם לוקחים זאת) ולכן במקרה זה ודאי לא אומרים "דינא דמלכותא".