האם יאוש מאבידה של אישה נחשב ליאוש?

התשובה

לפני שנתחיל לענות על עיקר שאלתך אולי נבאר מעט את מה שהצגת כדבר פשוט " לכאורה אנחנו יודעים שכסף מותר לקחת, כי הבעלים מיד מתייאשים ממנו", שהאמת שאין זה פשוט כלל, ואף שבאמת כך נהוג היום, אמנם אולי נרחיב מעט את היריעה למען הלומדים: נפסק בשולחן ערוך (סימן רס, ה): המוצא מעות בחנות אם היו בין התיבה לחנווני הרי הם של בעל החנות, ואם מצאם על התיבה ואין צריך לומר מהתיבה ולחוץ הרי הם של מוצאם. ע"כ. ולכאורה היה מקום לשאול, הרי יכול להיות מציאות שהאדם שאבד לו השטר עדיין אינו מודע לכך, ואם כן, כיצד ניתן לזכות בשטר, שהרי זה יאוש שלא מדעת (כלומר שאף שברגע שיוודע לבעל האבידה שנאבד לו השטר אז הוא יתייאש, עדיין אין למוצא זכות לזכות בשטר, כיון שכל עוד אין יאוש בפועל, זה נקרא "באיסורא אתא לידי", כלומר שהוא מרים את החפץ באיסור, כיון שעדיין אין יאוש בעלים) שהרי נפסקה בזה הלכה כאביי ולא כרבא. (סוגיית הגמרא ביאוש של מדעת בבא מציעא כא,ב והלאה). עונה הגמרא: אפשר לסמוך על חזקתו של ר' יצחק: "אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה", כלומר אין רגע שאפשר לומר עליו שאדם לא יודע על אובדן כספו, כי במציאות אדם נוהג לבדוק כל רגע את קיום ממונו. נמצא שהמציאה היא תמיד לאחר היאוש, וממילא אין בעיה של יאוש שלא מדעת. וכן נפסק להלכה (סימן רסב, ו): המוצא מעות מפוזרים... הרי אלו שלו, שבכל אלו מסתמא הרגישו הבעלים בנפילתם, וכיון שאין בהם סימן מתייאש. ע"כ. אמנם עדיין יש לדון בחזקתו של ר' יצחק, האם היא שייכת גם בימינו? שהרי במציאות בוודאי שאין כל אדם ממשמש כל רגע בממונו, אם כן אולי חוזר הדין של "יאוש שלא מדעת"? וידוע בשם החזון איש (נכתב בספר משפט האבידה לגר"מ גרוס שליט"א סימן רס"ב ק"מ) שהיום הדין לא השתנה, וחזקתו של ר' יצחק מבחינה הלכתית שרירה וקיימת. ועוד הביא מדבריו, שחזקה זו נשמרת גם בדורנו מכוח דין הפקר בית דין הפקר (ויש שתמהו על חידוש זה). יוצא לכאורה לפי חזקת רבי יצחק ולפי הכרעת החזון איש שדין זה מתאים גם לדורנו. אולי לפני שנגע בגוף השאלה שלך, נפתח עם המעשה שסיפרתי כדי להרוויח שני דברים: האחד, שהלומדים יבינו במה מדובר. והשני, כי זה באמת מעשה יפה עם מוסר השכל גדול. מובא בספר מעשה איש (חלק ז'): אחד מניצולי השואה, גלמוד ובודד, היה שבור ורצוץ מהקורות אותו, ועלה מיואש לארץ ישראל. כאשר הגיע לארץ, נכנס אל מרן החזון איש ז"ל לקבל ממנו דברי חיזוק, כי הרגיש שאיבד כל חשקו ומרצו לעבודת ה'. הושיבו החזו"א וסיפר לו מעשה שהיה באשה אחת שבעלה היה רגיל ללכת פעם בשנה ליריד, לעשות מסחר, ומזה היו מתפרנסים כל השנה. פעם אחת חלה הבעל מאוד לפני זמן היריד, וביקש מאשתו ללכת במקומו ליריד. בלית ברירה נענתה האשה לבקשתו, לקחה את הכסף ונסעה ליריד כדי לקנות סחורה. כשהגיעה ליריד, מרוב ההמולה קיבלה סחרחורת והתעלפה. לאחר שהתאוששה גילתה שכנראה נפל ממנה הכסף. היא הלכה לרב המקומי וביקשה ממנו שיכריז כי מי שמצא סכום פלוני שיחזירו לרב. הגיע אדם אחד ואמר אני מצאתי, אבל אם על פי דין הוא שלי איני רוצה להשיבו, כי אני זקוק לכסף הזה, והיות ואדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה והאשה הרגישה בחסרון הכסף, היה ייאוש וזה שלי. שלחו את השאלה להגאון ר' יצחק אלחנן זצ"ל, אב"ד קובנא, והשיב שעפ"י דין חייב להחזיר, כי אין הממון של האשה, אלא של בעלה, כי מה שקנתה אשה קנה בעלה, והוא לא ידע כלל מהאבידה, ולכן הייאוש שלה לאו כלום הוא, כי אינה הבעלים, ולגבי בעלה זה בגדר של "ייאוש שלא מדעת", שאינו ייאוש. גם אצלך, המשיך מרן החזון איש ואמר ליהודי ניצול השואה, וכי יש בידך כלל להתייאש, הרי אין אתה כלל בעלים על עצמך, אנו רק שליחים של הקדוש ברוך הוא והוא הבעלים עלינו, הוא שלחנו לכאן והציב עבורנו את התנאים בהם נחיה, אם טובים יותר או פחות, כי הוא יודע מה טוב עבורנו, ואם כן אין מועיל כלל הייאוש שלך, ואין לו ערך כלל, כי רק הבעלים בלבד יכולים להתייאש! הדברים עשו רושם עז על אותו יהודי, שלקח מהם חיזוק גדול. והנה להלכה, בעניין שאלתנו האם מספיק יאוש האשה או שמא צריך את יאוש הבעל, רבותינו האחרונים נחלקו בדין זה, ועיין בפתחי חושן (אבידה פרק ב' ס"ג סק"ה). אמנם יש לומר שכל מחלוקתם נאמרה בכסף בסכום גדול, שבד"כ הבעל מקפיד על סכום כזה, מה שאין כן סכום קטן יחסית שהרגילות היא שיש לאישה תקציב משלה שבו היא עושה כרצונה ולא שואלת את בעלה. וכיום הרגילות היא שכמעט לכל אשה יש כרטיס אשראי משלה, ופשוט שאינה שואלת את בעלה על כל קנייה שמבצעת בסכומים קטנים, ואין בזה הקפדה וכו', והיא אף עובדת ומרוויחה יפה, ומסתבר מאוד שאין הבעל מגביל אותה בסכומים כאלו, ולכן בזה נראה שכולם יודו שמספיק היאוש שלה בכדי שיחשב שהיתר הגיע ליד המוצא, ויוכל המוצא לזכות בכסף. וכן כתב בספר הנפלא שמרו משפט (ח"ז סי' יב). מסקנת הדברים: נחלקו הפוסקים בדין יאוש אשה. האם מועיל, או שצריך יאוש של הבעל בדווקא. בכל אופן נראה שגם לאותם רבים הסוברים שצריך יאוש הבעל, הרי זה בסכומים גדולים שהדרך להקפיד בהם, מה שאין כן בסכומים קטנים שאין הדרך להקפיד בהם, וממילא לדעת כולם מספיק יאושה של האשה כדי שהמוצא יזכה במציאה.