הזמין מנה מסוימת במסעדה וטען שהיא לא טעימה לו, האם נחשב למקח טעות

התשובה

שלום וברכה. הנה פה המקום לציין שכאשר אדם מזמין במסעדה מנה מסוימת שהוא לא מכיר, אזי הוא לוקח בחשבון אפשרויות שונות, או שהוא יגלה מנה חדשה וטעימה יותר ממה שהכיר עד כה, או שיתאכזב. ובעצם שמעון טוען שהזמנת אותה מנה היא "מקח טעות" ועל כן הוא מבקש להחליפה. ופה צריכים אנו לדון בגדר מקח טעות. הנה כבר פסק מרן הש"ע (רלב,ו): כל שהסכימו עליו בני המדינה שהוא מום שמחזירים בו מקח זה מחזירין וכל שהסכימו עליו שאינו מום הרי זה אינו מחזיר בו אלא אם פירש שכל הנושא ונותן סתם על מנהג המדינה הוא סומך: ובנידון שאלתנו, והיה מום במנה שהוא מום בעיני הכל, כגון המקרה שתיארנו בשאלה לעיל שהוופל אינו עשוי היטב והוא בצקי, הרי שאין דרך העולם לאכול מאפה לא עשוי, וכן אם היה קלקול ניכר במאכל, כגון טעם חמוץ מחמת קלקול החלב וכו' או מקרה שבו אדם רגיל להזמין מנה מסוימת במסעדה הזאת, ולפתע המנה בטעם שונה ממה שהכיר, הרי שלא קיבל מה שהזמין. אלא שבנידון שאלתנו המנה המוצגת בתפריט מפורטת עד כמה שניתן (לדוגמא אדם שלא אוהב בטטה, לא יזמין רביולי בטטה וכיוצ"ב) כדי לאפשר ללקוחות לכוון למנה שאותם הם יאהבו. בנידון שלנו אם כן, יכול להיות ואף מסתבר מאוד שהרבה אנשים אכן יאהבו את המנה והיא אכן טעימה ומוצלחת, אלא שאותו אדם מסוים לא נהנה ממנה, וזה סיכון שאדם לוקח בהזמנה מנה לא מוכרת. ועפ"י מרן מבואר שדוקא כשרוב העולם מגדירים זאת כמקח טעות אזי מתייחסים לכך כמקח טעות, אך מקח טעות לא נמדד עפ"י טעם סובייקטיבי של כל פרט ופרט. ודין זה הוא לגבי כל אדם, וכל שכן לגבי ילדים שידוע הדבר שיש להם טעם מאוד מסוים והם לא אוהבים מאכלים "מבוגרים", ובד"כ ההורים צריכים לקחת זאת בחשבון. ונתאר לעצמנו שאדם יבקש מהמלצר מנה אחר מנה או את כל התפריט, ואז יחליט איזה מנה היא לטעמו ובהתאם לכך ישלם, הרי פשוט שאין זה מתקבל על הדעת, והמסעדה אינה צריכה לספוג את ההפסד אם המנה לא לטעמו של הלקוח. וכשביררנו מעט את המקרה, שמעון טען שהם הזמינו אוכל במחיר של 2000 ₪, והבין שזה נותן לו את האפשרות לדרוש מנה אחרת. וצריך לדעת שאין קשר למחיר הכולל שבו הזמין, לבין הטענה של המקח טעות לגבי אותה מנה, אלא שבד"כ כאשר מזמינים במסעדה במחיר גבוה אזי בעל המסעדה או האחראי מרגיש צורך "לפנק" את הלקוחות, ולא מתחשבן איתם, אבל צריך לדעת שזוהי זכותו, ובחירתו, ולא חובתו. ושמעון אכן יכל לבקש, אבל בשום אופן לא לדרוש, ובטח לא ללחוץ רבע שעה בפני שאר הלקוחות. והנה הנותן מתנה באונס הרי זו אינה מתנה (מרן הש"ע חו"מ רמב,א) וכתב בסמ"ע (סימן רמב אות א') מצינו שאונס אינו דווקא אונס גדול של יסורין והכאות, אלא כל שלא נוח לנותן, ונותן מחמת לחץ, ואינו בלב שלם, נחשב לאונס. ואם כן בוודאי שאונס מחמת איום לא גרע מאונס דלא ניחא ליה. וכן כתב בספר שולחן ערוך הרב (הל' נזקי ממון סעיף יח) שמחילה ומתנה שאינה בלב שלם אינה כלום. ע"כ. ולכן הרואה בחבירו שנותן מחמת בושה או לחץ או כל דבר המכריחו אסור לו לקבל המתנה. שוב ראיתי שדין זה מפורש בספר חסידים (סימן שט"ז תתמ"ח) וז"ל: יש דברים שאינם גזל, וחמורים מגזל, כגון אם בא אורח לאדם אפילו צדיק ועשיר אבל הוא צר עין ובוש לגרשו מביתו ומפרנסו ואוכל משלו, או בבית עני שאין סיפוק בידו ובוש לומר שאין לו, זה גזל גמור בדין שמים. שהרי ריבית שאדם נותן מרצונו ואעפ"כ אסרה תורה, וכל שכן זה . וזהו שנאמר "אל תלחם את לחם רע עין" ולכן "שונא מתנות יחיה" ותשובתו קשה שאם ישלם לו בוש לקבל. עכ"ל. וכן הזהיר על זה בספר פלא יועץ (ערך גזל) ובערוך השולחן (סימן שנ"ט ס"א) עי"ש בדבריהם. ונראה לענ"ד שכמו שציינו שמתנה מחמת אונס אינה מתנה, גם כן השאלה באונס אינה שאלה, ולכן אם הפציר בחבירו שישאילהו מכונית או כלי מסוים וכיוצ"ב ואין ברצון המשאיל להשאילו, ורק מחמת בושה או לחץ הסכים, אין זה נחשב ריצוי והוי כמשתמש בחפץ חבירו שלא מרצונו, וכבר ידוע ששואל שלא מדעת נקרא גזלן (בבא מציעא מא,א). מסקנת הדברים: שמעון אינו נהג כשורה, אין כאן טענת מקח טעות ולכן גם לא יכל לדרוש ובטח לא ללחוץ ללא הרף לקבל מנה אחרת, ויש בכך חשש גזל כיון שניכר שהאחראי במסעדה לא עשה זאת בלב שלם.