תרמית בגביית צדקה

התשובה

בספר חסידים (סימן שיח) מספר על תלמיד חכם שהבחין שאנשי עירו אינם תורמים די צדקה עבור עניי העיר. כאשר גם ניסיונותיו האישיים לגבות צדקה עבור העניים כשלו, הוא החליט להתחיל לקבץ נדבות עבור עצמו. כאן העם התחילו לתרום בעין יפה, והוא חילק את כספי התרומות לעניי העיר. אלא שעדיין יש לחלק בין נידון שאלתנו שגובה צדקה עבור עצמו, לבין המקרה של ספר חסידים. שכן, במקרה של ספר חסידים, מדובר בחובת צדקה המוטלת על אנשי העיר, והיה מותר לאותו תלמיד חכם להשתמש בערמומיות כדי לגרום להם לקיים את חובתם. בניגוד לכך, אין חובה על אחרים לתת את כספי הצדקה שלהם לעני מסוים, ואסור לו לעני מסוים לחלץ מהם את כספם על-ידי שקרים וכזבים (עי' בעניין זה בספר צדקה ומשפט, פרק ח). עניין קרוב יותר הוא הוראת הגרש"ז אוירבך זצ"ל (הובאו דבריו בס' תתן אמת ליעקב ה, ב) שמותר לגבות לצרכי הכנסת כלה גם כאשר מדובר בחתן עני. ואולם, הדבר עדיין רחוק מהמצאת סיפור כוזב, שכן ניתן לומר שהמינוח "הכנסת כלה" מכוון לכל צורך חתונה. בנוסף לכך, אם אין לחתן כסף הרי שגם הכלה תהיה ללא אמצעים. בכל אופן, אין מכאן ראיה לאוסף צדקה פרטי, שבוודאי אסור לו לרמות ולשקר. יתרה מזו, הובא עוד בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל שאסור להשתמש בגוזמאות או בכזבים כדי לגבות כסף עבור ישיבה, אם מכסף ציבורי ואם מכסף פרטי. ובספרו שו"ת מנחת שלמה (ח"ב סי' צז אות ט') כתב וז"ל: תמה אני תמיד במה שידוע לי מכמה מקרים שהמוסדות ממש גונבים דעת הבריות ושולחים שליחים חשובים לחו"ל לאסוף כסף עבורם, ומסדרים את הדברים בצורה זו להיות זהירים שהתורמים בל יעלו על דעתם שהשליח עושה את מעשהו על מנת לקבל פרס. כמו כן רבים ממוסדי התורה והחסד רגילים להגזים על מספר התלמידים או מספר הנתמכים על ידם וכדומה. וזאת למודעי כי אין אני מהרהר חס ושלום על זה, כי יודע אני שגדולים וטובים ממני עשו ועושים דבר זה, ומסתמא בדקו ומצאו היתר, אולם למען האמת הנני כותב כי אנכי בעניי בער אני, ולא אדע מקור להיתר זה. וכן בשלמי מועד (עמ' תקלג) מובא ששאלו את הגרש"א זצ"ל אם מותר להגזים בשבח הישיבה ולומר לתורמים שעילויים וגאונים לומדים שם, והשיב במעשה שהיה אצל הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, שבקשוהו לחתום על מכתב לטובת אחת הישיבות, ובמכתב היו הגזמות שונות בשבח אותה ישיבה ובמספר התלמידים הלומדים בה, וסירב לחתום. ע"כ. כן נפסק גם בשו"ת אגרות משה (חושן משפט ח"ב, סימן כט), הכותב בשפה ברורה נגד רמאות ותרגילים ביחס לכספים ממשלתיים. בנוסף על איסור שקר, גניבת דעת ואולי גם חילול שם שמים, הרב פיינשטיין מוסיף שיש בכך איסור גזל פשוט: הרמאי נוטל את הכסף נגד רצונם של התורמים, המתכוונים לתרום למטרה שאינה קיימת. אדם האוסף תרומות למטרה פיקטיבית יהיה חייב לפי זה להחזיר את התרומה לתורם. נוסף על האמור, יש להזכיר את דברי המשנה במסכת פאה (ח, ט), לפיהם " וכל מי שאינו לא חיגר, ולא סומא, ולא פיסח, ועושה עצמו כאחד מהם, אינו מת מן הזקנה עד שיהיה כאחד מהם". מסקנת הדברים: אין היתר לשקר, להגזים וכיוצ"ב כדי להשיג תרומות עבור עצמו או לצורך המוסד כלשהו, אולם על כל פנים נראה שיש "סטיית תקן" נורמטיבית ,כגון שפעמים יש בשיעור 50, ופעמים 30, והגבאי טוען שיש 50 לומדים בשיעור וכו', שהרי אין זה שקר.. עני המהפך בחררה