התערבות ע"י תקיעת כף בשבת קודש (אסמכתא בצדקה)

התשובה

שלום וברכה. אין לעשות התערבויות בין בשבת ובין בחול משום אסמכתא. זה באופן כללי, אמנם המקרה שלפנינו קצת יותר מורכב ונבאר מעט: ישנן התחייבויות שאין להן כל תוקף, שניתן להם שם כללי "אסמכתא", ונפסק לגביהן בהלכה (כמובא באריכות בשולחן ערוך סימן רז) ש"אסמכתא לא קניא", דהיינו שאין כל תוקף להתחייבויות אלו. במשנה (סנהדרין כד,ב) מובא שהמשחק בקוביא פסול לעדות. ובגמרא שם נחלקו האמוראים אם סיבת הפסול היא מפני שמִשחַק בקוביא נחשב לאסמכתא, כלומר שהמהמר לא באמת התכוון להקנות, ואם כן המשחֵק פסול משום שעובר על גזל, או שמִשחַק בקוביא אינו אסמכתא, ואין בזה חשש גזל, ומשחקים בקוביא פסולים משום שאינם עוסקים ביישובו של עולם. התוספות (שם ד"ה "כל"), ביארו שלא אומרים אסמכתא כאשר אדם מהמר על דבר שאינו בידו, כלומר שכשאדם מהמר על דבר שאין ביכולתו להשפיע עליו, אנו אומרים שהתחייב באמת, שהרי אי אפשר לומר שסמך על כך שיצליח להשיג בהשתדלותו את התוצאה הרצויה. אך לדעת הרמב"ם (גזילה פ"ו ה"ז), מדרבנן אין קניין גם במה שלא בידו, ולכן יש בזה משום גזל אם יגבה ממנו את סכום ההימור. להלכה פסק הרמ"א (חו"מ סי' רז סי"ג) כשיטת התוספות, ואילו השולחן ערוך שם כשהביא את דין אסמכתא, לא הביא שיטת התוספות, אלא נקט את לשון הרמב"ם, ודעתו מתבררת ממה שכתב בדיני גזילה (סי' שע ס"א), שיש איסור בדבר משום אבק גזל. וממילא התערבות בין אנשים, לדעת הרמב"ם אין בה משום קניין, ולרמ"א קונה לפי התנאים המבוארים בדבריו (בחו"מ סי' רז שם). לגבי לחיצת יד - הש"ע (חו"מ רז סעיף יט) כתב: "נדר ושבועה ותקיעת כף, מהני אפילו באסמכתא . " בהסבר הלכה זו נחלקו המפרשים. הסמ"ע כותב ששבועה מבטלת את בעיית האסמכתא ויש חיוב ממון גמור. והש"ך חולק וסובר שהחיוב הוא מדין השבועה. היוצא ממחלוקת זו היא השאלה מה יהיה הדין אם המתחייב יעשה התרת נדרים? לדעת הש"ך לא יהיה חייב, מה שאין כן לדעת הסמ"ע. הט"ז (יו"ד רלב ס"ק יב) כתב, "מי שהתערב בתקיעת כף עם חבירו על דבר מסוים והשני צדק, עדיין פטור מלתת לו, משום נדרי שגגות, שכיוון שהוא היה בטוח בכך הרי שלא התחייב, כמו שמבואר בגמרא (שבועות כו.) שמי שנשבע על דבר שהיה בטוח שכך היה שהוא אנוס בשבועתו". אלא שבשו"ת משאת בנימין (סי' ס) כתב שאם התערבו שניים על דין שהיה בניהם, שמי שיזכה בדין המפסיד יתן מאה זהובים לצדקה, ופסק שלא חייב כי היה בטוח בעצמו שיזכה בדין, וכתב שאין כאן מעייל נפשיה בספיקא, כי כל אדם בטוח בצדקתו אף על פי שהשני הכחישו ואעפ"כ לא נחשב כשבועת שווא אלא שבועת שגגה. ע"ש. וכן ראיתי שכתב בשו"ת משכנות יעקב (יו"ד סימן סב) שאם יש ספק לא שייך לומר את דינו של הט"ז, כי איך יכול להיות בטוח מה יהיה בעתיד. וכן ערוך השולחן (יו"ד שם) כתב על דברי הט"ז שהפטור הוא דווקא בהתערבות על העבר, אבל התערבות על דבר עתידי שאין לו בו שליטה, חייב, כי לא שייך שהוא בטוח אלא מעייל נפשיה בספיקא, וכן כתב הש"ך כעין זה ביו"ד (סו"ס רלט). ולפי זה יש חילוק, אם זו התערבות על מה שהיה, אזי אין התחייבות, אבל אם היא התערבות על מה שיהיה בעתיד, הרי שכן חייב בהתערבות זו. ואם כך, בנידון שאלתנו ההתערבות היא על העבר (שהרי ההלכה כבר כתובה בספרים), וממילא יש לומר שלא חלה ההתערבות. וזו אסמכתא שלא קונה. וראה לדברי הריב"ש (סימן רפא) שאסמכתא שייכת גם בשבועה ונדר, ומשמע מדבריו שלדעת הרמב"ם גם דבר שנשבע עליו אם מהותו אסמכתא אינו מתחייב בכך, וממילא גם במי שנתערב עם חבירו בתקיעת כף יש לפוטרו, והביא דבריו בבדק הבית (יו"ד סימן רנח), אולם בבית יוסף הכריע כדברי בעל תרומת הדשן שהמנהג לחייב באסמכתא שיש בה שבועה ע"ש. אלא שעדיין יש לעיין האם כיום תקיעת כף דינה כשבועה? השולחן ערוך (יורה דעה, רלט סעיף ב) כתב: "תקיעת כף, דינה כדין שאר שבועות ויש לה התרה. והני מילי כשהיא דרך שבועה, אבל כשהיא כדרך הסוחרים שתוקעים כפם זה לזה לקיים המקח, אין לה דין שבועה כלל.". ומימלא נמצא שמה שפסק הש"ע (חושן משפט רז,יט): נדר ושבועה ותקיעת כף מהני אפילו באסמכתא". הכוונה בתקיעת כף שהיא מעין שבועה, ונראה שהיום בדר"כ אין כוונת הצדדים שלוחצים ידיים לשבועה, והלחיצת יד בעיני העולם היא דוגמא "לסגירת עסקה", ולכן לדעת כולם אין חיוב תשלום, משום שהתחייבות היא אסמכתא. והיה מקום לטעון שאף אם נאמר שההתערבות (על הצד שלא הוגדרה כאסמכתא) הרי היא קניין (ובנידון שאלתנו לא התבצע קניין ממש, אלא היה קניין דברים, או התחייבות בעל פה), מכיוון שיש איסור קנייה בשבת (מדרבנן משום מלאכת כותב), ממילא אף אם נאמר שבהתערבות אין אסמכתא, הרי זה מעשה איסור שבת, וממילא ההתערבות לא חלה, אלא שיש לטעון להם עפ"י מה שפסק השולחן ערוך (חושן משפט סימן רלה סעיף כח) כדעת הרמב"ם, שהמוכר או המקנה קניין בשבת או ביום הכיפורים או ביום טוב, אף על פי שלוקה כי עבר על דברי חכמים, מעשיו קיימים. עיי"ש. וכן פסק בחושן משפט (סימן קצה סעיף יא) וזה שלא כדעת הסמ"ע (חושן משפט סימן רח סעיף ג) שפסק שהעושה קניין באיסור, קניינו לא מועיל. אלא שבנידון שאלתנו יש פרט נוסף שמשנה את פני התמונה, שההתערבות הייתה על צדקה לבית המדרש, וממילא לגבי אסמכתא בצדקה, פסק הש"ע (יו"ד רנח סעיף י'): "נדר לצדקה באסמכתא, כגון: אם אעשה דבר פלוני אתן כך וכך לצדקה, ועשאו, חייב ליתן". כלומר, למרות שבמקרים אחרים לכאורה זה אסמכתא ואינו חייב. בצדקה אין אסמכתא והוא חייב לתת. וכן פסק הרמ"א (חו"מ רז, יט). מסקנת הדברים – אין דין אסמכתא כאשר ההתחייבות היא על צדקה, ולכן יש למפסיד "בהתערבות", לקיים את חלקו ולתת 10,000 ₪ תרומה לבית המדרש.