לתפוס מקום באולם או חניה עבור חבירו – "חב לאחריני"
השאלה
1. האם מותר לבחור שלומד בישיבה לשמור לחבירו מנת אוכל בחדר האוכל של בני הישיבה הואיל וחבירו כעת איננו בישיבה ויבוא בעוד זמן קצר, אע"פ שבגלל זה לא ישאר לאחרים. 2. האם אפשר לתפוס מקום לחברו באולם שמחות כשהמקומות כבר תפוסים ואין עוד מקומות, ורבים רוצים לשבת באותו מקום שתופס לחבירו שעדיין לא הגיע ? 3. פעמים רבות אנחנו הולכים עם משפחה או חברים (בכמה רכבים) לפארקים מסוימים ויש שם חניה ליד המקום, אלא שבד"כ היא עמוסה מאוד כמעט עד אפס מקום, במקרים רבים הרכב הראשון שמגיע, אם הוא רואה חניה פנויה הוא מיד שולח מישהו מהנוסעים לתפוס\ לשמור את החניה לרכב השני שעדיין להגיע, ובכך בעצם הוא מונע מאותם אנשים שכבר הגיעו לחניה לחנות באותו מקום, האם זה מותר?
התשובה
מובא בבבא מציעא (י,א): רב נחמן ורב חסדא דאמרי תרוייהו, המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו. מאי טעמא? הוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים, והתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה. ולפי זה מבואר שאין יכול החבר לשמור עבור חבירו מנת אוכל, שהרי אין זכין לאדם כשחב לאחרים, וכאן הרי בודאי הוא חב לאחרים, שהרי חביריו גם הם רוצים לאכול, וכן אותם מכוניות שמחפשות חניה, הרי גם הם רוצות לחנות, והם כבר הגיעו לחניה, מה שאין כן אותו רכב ששומרים עבורו את החניה. ואף שכוונתו של השומר לעשות חסד, הרי שבזמן שעושה "חסד" עם חבירו, מונע טובה ומצער אדם אחר. ואפילו יתרה מכך, גוזל את זכותו הראשונית להנות מאותו דבר (בין אם זה מנת אוכל בין אם זו חניה). אמנם נחלקו הראשונים בדין תופס לבעל חוב במקום שהמשלח עשה אותו שליח לתפוס לחוב זה, וחב בזה לאחרים, אם מועיל הדבר. דעת רש"י (בבא מציעא יב, א) שאם עשאו שליח לכך, אזי מועיל לזכות בשביל המשלח, אף שהוא חובה בשביל אחרים. הסיבה לכך היא כשהוא ממנה אותו לשליח, אז כאילו המשלח עצמו נמצא שם, ותופס, ולא אכפת עוד במה שזה על חשבון אחרים. ולפי שיטה זו נמצא שאם אותו חבר שנעדר כרגע מחדר האוכל ממנה את חבירו לשליח לתפוס עבורו מנת אוכל, וכן אם הרכב שמתעכב ממנה את הרכב הראשון שהגיע להיות שליח לתפוס עבורו חניה, אזי הדין יהיה שמועיל הדבר אעפ"י שחב לאחרים. אבל התוספות (שם ובכתובות פד,ב ד"ה את תופם) וכן הרא"ש (בב"מ פרק א סימן כז) חלקו על רש"י, ודעתם שהתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים, לא קנה, אפילו עשאו בעל החוב שליח וכתב לו הרשאה. ואין יד השליח כיד המשלח לחוב לאחרים כפי שמוכח בכתובות (הנ"ל). להלכה פסק השו"ע (חו"מ סימן קה סעיף א): התופס לבעל חוב במקום שיש עליו חוב לאחרים, לא קנה, ואפילו עשאו שליח. והטעם שלא מועיל שליח במקרה שחב לאחרים, כתב הפני יהושע (בכתובות שם ד"ה את תופס) משום שאין שליח לדבר עבירה, וכיון שחב לאחרים עבירה היא עבורו. ע"ש. ולמעשה הסכימו רוב הפוסקים שאפילו בעשאו שליח לא קנה. ובכסף הקדשים כתב הטעם משום "דמאן דעלך סני לחברך לא תעביד". וראה בשו"ת אבני ישפה (חלק ג' סי' קטו) שכתב שאם ראש הישיבה מתנגד לאלו שלוקחים שתי מנות לעצמם, אזי אסור לקחת עוד מנה, ולכן אם נשאר אוכל על השולחן שאפשר להגישו בארוחה אחרת, אסור לקחת ממנו, שהרי זה דבר שמקובל בישיבה להשאיר לארוחה הבאה, ולכן יש לראש הישיבה אפשרות להתנגד. ואפילו אם ראש הישיבה יסכים שבחור יתפוס מנה לחבירו, אסור, שהרי אמרנו שחב לאחרים בזה שתופס לו. וזאת גם כן תשובת השאלה באולם שמחות, שאם שמר לחבירו מקום לשבת לידו ואין עוד מקומות ישיבה פנויים, לא יכול לשמור לחבירו את המקום מכיון שהוא חב לאחרים. וכן כתב בשו"ת ויצבור יוסף (בר שלום, ח"ה סימן קיא). מסקנת הדברים: בשלושת המקרים ישנו איסור לשמור לחבירו, כיון שע"י זה חב לאחרים. בהקשר לשאלה זו רציתי להביא מקרה מסוים שלדעתי מבאר בצורה נפלאה טעות יסודית בקרב העם. פעמים שאנו רוצים לעשות טוב, וכוונתו לעשות חסד עם אדם מסוים, ומנגד אנו לא שמים לב שאנו חוטאים כלפי יהודי אחר. ולכן דעת תורה מלמדת אותנו מהי ההנהגה הראויה , וכדברי הסמ"ע המפורסמים (סימן ג' ס"ק יג) שדעת תורה היא הפך דעת בעלי בתים. ראובן הולך בדרך, ונתקע במסמר חלוד ששרט את עורו. חשש ראובן לזיהום ושם פעמיו לבית החולים. בקבלה למיון אמרו לו לשלם 170 ₪ אגרת מיון. והסתפק אם לשלם סכום זה וישב על הספסל בצד. לפתע הגיע אליו הרופא התורן ושאל אותו מדוע נפלו פניו, וראובן סיפר לו שמסתפק אם לשלם סכום כזה גבוה בעבור שריטה. התבונן הרופא בפצע, ניקה אותו במי חמצן ופסק שאין לו מה להיכנס, והכל בסדר. שמח האיש שקיבל טיפול בחינם, וסיפר לאשתו שהיה לו נס ע"י "מלאך בלבן". האמנם? בעניים שטחיות נראה הרופא כ"מלאך בלבן", והחולה יש לו סייעתא דשמיא, שניצל מתשלום דמי המיון. אלא שפשוט למתבונן שההלכה כאן היא ההפך לחלוטין: הרופא העובד כשכיר בבית החולים הזה, ולכן אסור לו לקבל חולים ללא שעברו את מערכת המיון והתשלום, ומאחר שלא עשה כן - הרי הוא גזלן, שהחסיר מבית החולים את תשלומי הלקוח בגין טיפול זה. ומילא אילו היה הרופא מעביר כרטיס ולוקח חופשה, והיה מעדכן לעצמו שלקח צמר גפן ומי חמצן וכל מה שנדרש - במקרה זה היה ניצל מגזילה, ועובר "רק" על "מהפך בחררה" של לקיחת לקוח מתחת יד בית החולים. גם הלקוח עבר איסור, שכן כאשר ראה שמקבל שירות שלא דרך המיון, היה עליו לברר (אצל הרופא או אצל אחרים) האם שירות זה זה מותר ע"י ההנהלה. ומשלא עשה כן - הקולר תלוי גם בו. (מקור הדברים בספר הנפלא אוצר העיון נידונים מעשיים סימן כח).