מקצת דיני אונאת דברים

התשובה

אעפ"י שמוצגת כאן שתי שאלות, התשובה עליהן זהה. נבאר מעט: הנה כתב מרן הש"ע (סי' רכח סעיף א' ו- ד'): כשם שאונאה במקח וממכר כך אונאה בדברים וגדולה אונאת דברים מאונאת ממון שזה ניתן להשבון וזה לא ניתן להשבון זה בגופו וזה בממונו והצועק על אונאת דברים נענה מיד: הגה: וי"א דאין מצווין על אונאת דברים אלא ליראי השם (נ"י פרק הזהב) ומי שמאנה את עצמו מותר להוניהו (שם בשם המדרש): כיצד הוא אונאת דברים לא יאמר בכמה אתה רוצה ליתן חפץ זה והוא אינו רוצה לקנותו וגו' מבואר שקיים איסור מן התורה לברר מחירו של חפץ אצל אדם המעוניין למוכרו או להשכירו, אם השואל אינו מעוניין כלל לקנות את החפץ או לשכור אותו ורק מסיבות אישיות הוא מעוניין לדעת את מחירו. כמו כן, אסור לשאול פועל כמה הוא דורש בשכר מלאכתו וכדו' אם אין בכוונת השואל לשכור את הפועל למלאכה. אדם השואל כנ"ל עובר על איסור 'ולא תונו איש את עמיתו' מאחר והוא גורם ע"י דיבורו צער לנשאל שסבור שיש לו קונה, או עכ"פ סיכוי שהשואל הנ"ל יקנה אצלו, ואח"כ הוא מתאכזב ומצטער לשווא. איסור זה קיים גם כאשר אין לשואל כל כוונה לצער את הנשאל, שהרי סוף סוף ע"י דיבורו הוא גורם צער. אמנם אם האדם המברר מעוניין לקנות, ובכל חנות שהוא מברר בה קיים סיכוי שיתכן ויקנה בה לבסוף, אם כן אין הוא גורם בשאלתו צער בחינם למוכר כי יתכן ולבסוף הוא יקנה בחנות הזאת, לאחר שיבחן את הכדאיות לפי מידע שיקבל משאר בעלי החנויות, ובפרט שכל מוכר יודע שכך דרך הקונים לקנות ועל דעת כן הוא עונה מלכתחילה, אולם אם המוכר היה יודע מראש שהשואל לא מעוניין כלל לקנות אצלו ושואל אותו לשם מטרתו האישית יתכן והמוכר לא היה רוצה להקדיש זמן כדי לענות לו על שאלותיו. אמנם פשוט שאם הוא מודיע שכוונתו היא אך ורק כדי לברר ולא כדי לרכוש, יש להתיר. מסקנת הדברים: בשני המקרים יש לאסור, שכן בשניהם אין לשואל כוונה לקנות, וממילא שייך בזה אונאת דברים של המוכר, אלא צריך להודיעו שהוא רק מברר מחירים ולא מתכוון לקנות, ואז הוא בעצם משאיר את זכות הבחירה אם לענות או לא, למוכר.