גניבת הפמוטים מבית הרב
השאלה
לפניכם מעשה שסיפר הרה"ג יצחק זילברשטיין שליט"א: בסביבתו של הרה"ג שמואל בירנבוים זצ"ל ראש ישיבת מיר בארה"ב גרה אשה גלמודה וחולנית שהיתה זקוקה לטיפול והשגחה, ולא היה לה תומך וסומך. הגאון ר' שמואל בירנבוים זצ"ל אספה אל תוך ביתו ושם היא גרה. ידוע היה לכל שביתו של ר' שמואל זצ"ל היה פתוח לרווחה וכל מי שהיה חפץ היה נכנס ויוצא בלא אומר ובלא דברים. היה אדם רע לב (גנב) שניצל זאת לרעה, הוא נכנס אל הבית וגנב את גביע הכסף של הרב זצ"ל, ואת פמוטי הכסף שהיו שייכים לאשה הגלמודה שהייתה מתגוררת בבית הרב זצ"ל. רבנית אחרת שהיתה גרה בסביבתם באה וטענה שנראה לה שהרב זצ"ל צריך לשלם לאשה הגלמודה את דמי פמוטי הכסף, שאף שהם שומרי חינם, יש כאן פשיעה מצידם מפני שידעו שביתם מופקר לכל, והיו צריכים הם לשמור על הפמוטים של האשה הגרה בביתם, עד כאן הסיפור. מורינו הרה"ג יצחק זילברשטיין שליט"א נוטה להסכים לדברי השכנה הנ"ל ולחייב את הרב ר' שמואל זצ"ל מכמה טעמים: אף שרבי שמואל זצ"ל לא אמר במפורש שהוא מקבל עליו אחריות שמירה, אין זה מחייב שהוא לא קיבל עליו שמירה, הלא מצאנו בכמה מקרים שאף בלא קבלת שמירה מפורשת בפיו, נחשב הוא כשומר וחייב (וכגון מה כנזכר בסעיף ב'). וכאן כיוון שהאשה סיעודית ואינה מסוגלת לשמור בעצמה, מסתבר הוא שמכיוון שהרב הכניסה לביתו, ודאי גם נטל על עצמו אחריות על שמירת חפציה. ועוד שכתב השו"ע כאן בסעיף יד דאף שמותר לאדם לזלזל בשמירת חפציו, אין לו את הרשות לזלזל בשמירת החפץ של המפקיד, ע"כ.
התשובה
בשיעורנו בחושן משפט הבאנו את המעשה הנ"ל, אמנם לעניות דעתנו, ואחר המחילה מהדר גאונו חשבנו שאולי יש לפטור את הרב על פי המובא בשו"ת פתחא זוטא (ח"ב חו"מ סי' יג), במעשה שאדם הכניס לביתו משרתת ובאה עם חפציה, ופטר הרב את הבעלים מתשלום על גניבת חפציה, ולא רק משום פטור שמירה בבעלים, עיין שם, שנראה מדבריו שהכנסת אותה גלמודה לביתו של הרב, אינה מתפרשת כקבלת שמירה. אבל אפילו אם נאמר שאכן יש בהסכמת הרב וקבלתה לגור בביתו כקבלת שמירה על חפציה, עדיין יש לפטור את הרב ממה שמובא בפתחי תשובה (סי' רצא סק"ח) שכתב לעיין בתשובת חתם סופר (חו"מ סי' קס"ח) בלשון השאלה שם במעשה שבן השותף שהיה בידו צרור השותפות בנוסעו למקום מלאכת השותפות, ושמו בחפיסה שלו עם מעותיו של עצמו והניחו בכיס התפור בבתי שוקיים, ובדרך אבדו כל המעות. וכתב שזה כעין פשיעה שדרך לצרור מעות בכיס התפור בבגד שעל החזה וכו' ע"ש. ולכאורה לפי מה שמשמע קצת מלשון השאלה שם שמה שהניחו בכיס התפור בבתי שוקיים היה זה במעמד השותפים, אם כן יש לומר שבמקרה כזה הרי ראו ונתרצו על השמירה פחותה כזו. וסברא זו כתב מהרש"ך (ח"'ב סי' קס"ט) וז"ל: אפילו למאן דאמר (למי שאומר) שמלוה על המשכון שומר שכר הוא וחייב בגניבה ואבידה, אם הראה המלוה ללווה מקום השמירה ונתרצה הרי זה כאילו התנה בפירוש שנפטר בשמירה זו .עכ"ל. והוסיף הפתחי תשובה, וכפי הנראה "ונתרצה" לאו דוקא שאמר מרוצה אני בזה, אלא ששתק. ע"כ. וכן מובא בשו"ת מהרשד"ם (חו"מ סי' מז) שכתב שאפילו אם הנפקד הניח את הפקדון במקום של שמירה פחותה, והמפקיד ראה ושתק, הוי שתיקתו כהודאה, ואם נגנב, השומר פטור שהמפקיד סבר וקיבל. ע"ש. וכך כתב בשו"ת התשב"ץ (ח"ד חוט המשולש טור ב , סי' טז ד"ה ועוד לענ"ד). ואף על פי שהמהרשד"ם והתשב"ץ כתבו שאם הפקדון נמצא במקום שאינו שמור כלל, אז אפילו אם המפקיד ראה ושתק לא הוי שתיקתו הודאה והשומר חייב אם נגנב, והוכיחו כן משו"ת הרא"ש (כלל צד סי' ב') שנפסק ברמ"א (חו"מ סי' רצא, ב), מכל מקום בנידון שאלתנו הרי היו שמורים קצת על כל פנים , ואותה אישה ראתה כיצד הדברים מתנהלים בבית, והבינה שאין בעל הבית מתכוון כלל לעשות שמירה יותר מעולה על חפציה, ולכן נראה לפטור את בעל הבית מחיוב תשלומים. מסקנת הדברים: לענ"ד נראה לפטור את הרב מגניבת הפמוטים, שכן הוא שומר חינם, ומציאות האנשים בביתו לא נחשבת כפשיעה, משום שראתה האישה היכן היא מתגוררת, ומהם תנאי הדיור, ומסתבר שראתה וקיבלה את השמירה כפי שהיא, כמובא בגוף התשובה.