דיווח על בעיות רפואיות בשידוכים

התשובה

בספר נצור לשונך תימצת את דברי החפץ חיים (הלכות רכילות פ"י ה"ו) שאם אדם יודע שאדם מסוים רוצה להשתדך עם בחורה והיא חולה במחלה רצינית שאין החתן יודע, מותר לו לספר על כך לחתן, והוא הדין להיפך, אולם על המספר להקפיד על כמה דברים: א. להיות בטוח שהחתן או הכלה סובלים ממחלה רצינית ולא מחולשה טבעית. ב. לא להגזים מעבר למה שקיים בסוג המחלה שבה הוא או היא נתונים. ג. להתכוין לתועלת ולא מחמת שנאה. ד. על המספר להיות משוכנע שהדברים יביאו תועלת לשומע. עוד כתב שם (בהלכה י"א) שאם כבר נגמר השידוך והחתן או הכלה לוקים במחלה פנימית נסתרת, מותר לספר בתנאים המפורטים (בפרק ט'), זאת ועוד, שאם הדברים ידועים לאדם מפי השמועה, עליו לציין זאת, ובתנאי שהשומע לא יבטל את השידוך מבלי לברר מקודם היטב. ובשו"ת משנה הלכות (ח"ה סימן רנ"ד) נשאל האם החתן או אבי החתן חייבים לספר למשודכת שהוא סובל ממיחוש קטן, שכתוצאה מכך הוא צריך לחיות על דיאטה, אלא שהרופאים סוברים שאעפ"י כן אדם זה מוגדר כאדם בריא. והשיב הרב, שאינו צריך, משום שאין בו חיסרון בגופו, אלא שהוא צריך לשמור על עצמו שלא יחלה, וגם אם כתוצאה מכך אשתו תצטרך לבשל לו מאכלים מיוחדים, אין בזה חשש, שהרי כמה אנשים בריאים מבקשים מנשותיהם מאכלים מסויימים, ואין הנשים מקפידות בזה, ואדרבה אם אבי החתן יספר זאת יעבור על איסור רכילות, וכמו שכתב כן החפץ חיים (באיסור רכילות, ציור שני סק"ד) ועוד הוסיף (החפץ חיים) מפורש שעל חולשות אסור לומר לחתן או לכלה, ובפרט כאן שהרופאים קבעו שהוא אדם בריא. זאת ועוד, שהרי בישיבה שבה הוא לומד הדבר ידוע שאינו אוכל כל דבר, ויכול המחותן לברר ולדעת זאת, והוי קצת כמו מומין שבגלוי ש -'סבר וקיבל'. והאריך שם (המשנה הלכות) לחלוק על דברי הרב השואל שרצה לומר שמצות עשה של פריה ורביה דוחה לאו של אונאה. עיי"ש. חשוב לציין, שכיום רבו מאוד אותם האנשים שרגישים לגלוטן, ובשונה מימים עברו יש להם המון תחליפי מזון אחרים, ו"חיקויים", שכמעט תואמים את המקור, וממילא אין כל כך פגיעה באורח החיים, ולכן נראה לומר שכבר אינו נחשב למום כזה שצריך להודיע עליו. בנוגע לשאר סוגי חוליים, אנו צריכים לחלק ולהגדיר אותם: בשו"ת תשובות והנהגות (ח"א סימן תתע"ט) נשאל גם בנידון זה, והשיב, שיש סוגי מחלות שצריך לומר ולהודיע, ובסיכום דבריו נראה שהחילוק בזה הוא בין סוגי מחלות/הפרעות בריאותיות שפוגעות בתפקוד היומיומי לבין אותם שבהם האדם מתפקד באופן נורמטיבי. ולצערנו כיום רבו ההפרעות הנפשיות, ואחוז הסובלים מחרדות ומדיכאון עלה מאוד בשנים האחרונות, ויש רבים שמטופלים בכדורים נוגדי חרדה שלרוב נקנים ומסופקים בצורה פרטית (ע"י פסיכאטר פרטי), ולרוב אין למשודך אפשרות לדעת מזה. ופעמים רבות נשאלנו בנושא זה, ובד"כ התשובה הכללית היא שיש פוסקים שמחלקים מעט בין איש לאישה, כלומר הפרעות נפשיות לשעבר "אצל האיש" והיום בריא לגמרי ואינו צריך תרופות, אם היה כתוצאה ממשבר שחלף ואין כעת חשש, ומאשרים כן שני רופאים, אינו צריך לומר כלום. אבל אם זקוק לתרופות צריך להודיע. אך במקרה והיו הפרעות נפשיות "אצל האשה", אם הן עלולות להתעורר בלידה או לאחר מכן נראה שעליה להודיע. הסיבה לכך יכולה להיות שהרבה פעמים הלידה והשתנות המצב ההורמנלי אצל האישה יכולים להוות טריגר להתפרצות חרדה\ דיכאון וכו', וכן שעפ"י הסטטיסטיקה נשים לוקות יותר בהפרעות נפשיות של חרדה ודיכאון. וכשאדם אחר נשאל בהפרעות שהיו בעבר ואין חשש לעתיד, ראוי שלא להתערב, אבל אם זה עדיין קיים, עליו לומר את האמת. בנוגע להמצאות מחלות נפשיות במשפחה , לכאורה אין להודיע כשלא נשאל, אלא אם כן זה קיים אצל שניים במשפחה, שאז יש לציין זאת בדרך אגב ובזהירות רבה ולאפשר לצד השני אפשרות לחוש לדבר. מסקנת הדברים: בנוגע לרגישות לגלוטן, נראה שכיום בעידן השפע וריבוי המוצרים של הרגישים לגלוטן, אין בכך בעיה שנחשבת לפוגעת באורח החיים, וממילא אין חובה להודיע על כך בשידוך, לפחות בשלבים התחלתיים. וזה מהפן ההלכתי, ולא מהפן האישי – זוגי, שבו לענ"ד לא צריך להסתיר דבר בשידוך, אלא שצריך להתייעץ מתי השלב הנכון והחכם לומר זאת. בנוגע לשאר בעיות בריאותיות, הרחבנו בגדרי החלוקה בגוף התשובה.