ירושת הבנים בכסף ראוי ומוחזק

התשובה

שלום וברכה. נתחיל עם השאלה הראשונה שהיא מעט מורכבת. בדורות האחרונים רוב ככל בני האדם אינם מחזיקים את כספם תחת ידם, אלא מפקידים אותו בבנק. ניתן היום לומר כי רוב ככל השימוש בכספים אינו עוד בתשלום כסף מזומן מיד ליד, אלא בכסף העובר דרך הבנק (ע"י העברות או "ביטים"), כאשר ביצוע התשלומים הינו דרך השימוש בכרטיסי אשראי או באמצעות המחאות והעברות בנקאיות. בנוסף, בשנים האחרונות נכנס לתוקף "חוק המזומנים", שאוסר להעביר סכומים גדולים במזומן מיד ליד. חוק זה מלבד שצמצם את השימוש במזומנים, גרם לאחרוני האנשים שעוד נהגו להשתמש במזומנים, להעביר חלק גדול מפעילותם בכספים דרך הבנק. כלומר לקנות ולמכור, להלוות ולפרוע, להעביר ולקבל כספים, רק דרך הבנק. ממילא אנחנו צריכים להתבונן כיצד מוגדר על פי ההלכה כסף המופקד בבנק, האם גדרו הוא פיקדון, וברשותו של המפקיד הוא, כלשון בני האדם המשתמשים בלשון 'הפקדת' כסף בבנק. או שמא גדרו ההלכתי הוא הלוואה ואינו ברשותו של בעל החשבון, שהרי הבנק משתמש בכסף כרצונו, סוחר בו ומלווהו לאחרים, ואין הבנק מחזיר את אותם המעות ממש שהופקדו אצלו. ויש בזה מורכבות הלכתית מבחינת דיני ירושה. כידוע אין הבכור נוטל פי שנים ב'ראוי' אלא במוחזק, וכפי שפסק מרן הש"ע (סי' רעח סעיף ג'): אין הבכור נוטל פי שנים בנכסים הראויים לבא לאחר מיתת אביו אלא בנכסים המוחזקים לאביו שבאו לרשותו, שנאמר "בכל אשר ימצא לו", כיצד, אחד ממורישי אביו שמת לאחר מיתת אביו הבכור והפשוט יורשים כאחד, וכן אם היתה לאביו מלוה יורשים אותה כאחד: וכן פסק בסימן רעח סעיף ז': אין הבכור נוטל פי שנים במלוה אף על פי שהיא בשטר, ואף על פי שגבו קרקע בחוב אביהם (היה לו שותפות ביד אחרים מקרי מוחזק) (מהרי"ק שורש קמ"ה) היה לאב מלוה ביד הבכור הרי זה ספק אם נוטל בה פי שנים הואיל וישנה תחת ידו או לא יטול הואיל ומחמת אביו יורשה ועדין לא בא ליד אביו, לפיכך (לא) יטול ממנה אלא חצי חלק בכורה. במה דברים אמורים, במלוה שלא במשכון אבל במשכון נוטל פי שנים דכמוחזק דמי אפילו משכנו בשעת הלוואתו (וי"א דוקא במשכון של ישראל) אבל במשכון של עכו"ם לא מקרי מוחזק אלא אם כן חלוט לו המשכון (מהרי"ק הנ"ל) ואם המלוה על משכונא של קרקע באתרא דלא מסלקי שקיל בה פי שנים והוא דלא מטא זימנא בחיי אביהם: הגה: ומקרי ג"כ מוחזק לגבי לוה ובכור הלוה נוטל פי שנים כשחוזר ללוה (ב"י בשם תשובת הרשב"א): כמו כן אין הבעל יורש את אשתו 'בראוי' אלא במוחזק. מלווה מוגדר 'ראוי' כפי שביארנו, ואין הבכור יורש פי שנים במלווה של אביו הנמצא ביד אחרים, אולם פקדון מוגדר 'מוחזק' והבכור יורש פי שנים בפיקדון שהפקיד אביו ביד אחרים. ממילא בנידון שאלתנו, אביך הותיר אחריו כספים בחשבונות הבנק, אם הכספים המופקדים בבנק מוגדרים כפיקדון נוטל בהם הבכור פי שנים, אולם אם הכספים המופקדים בבנק מוגדרים כהלוואה הרי זה 'ראוי' ואין הבכור נוטל בהם פי שנים, כמו כן אין הבעל יורשם מאשתו. בעניין ירושת בכור פי שנים בכספי ירושה המופקדים בבנק, מצאנו מחלוקת גדולה בין הפוסקים, כאשר יסוד המחלוקת היא האם כסף המופקד בבנק נחשב 'ראוי' ואין הבכור יורש בו פי שנים, או שמא נחשב 'מוחזק' והבכור נוטל בו פי שנים. דעת הפוסקים הקדמונים, שו"ת גינת ורדים, שו"ת שאלת יעב"ץ, שו"ת חיים שאל ועוד, שכסף המופקד בבנק נחשב 'ראוי' ואין הבכור נוטל בו פי שנים. אף על פי שהכסף המופקד בבנק בטוח הוא ואין חשש שמא לא ישיב הבנק את הכסף, מכל מקום מלווה הוא, ולא חילקו חז"ל בין הלוואה להלוואה. בפוסקי זמננו מצינו מחלוקת בנידון זה, מרן הגרע"י (שו"ת יביע אומר חלק ח' חו"מ סימן ח') הסכים עם דברי הפוסקים הקדמונים שכתבו שכסף המופקד בבנק נידון כ'ראוי' ואין הבכור נוטל בו פי שנים. כן כתב בשו"ת אגרות משה (אהע"ז חלק א' סימן ק"ד), וכן תראה בשו"ת שבט הלוי (חלק ד' סימן רט"ו), שדינו 'ראוי' והוסיף, שזה אף במקרה בו הופקד הכסף בבנק על פי היתר עיסקה שיסודו הוא מחצה מלווה מחצה פקדון, אך סיים שעדיין ליבו מהסס לומר שיהיה במחצה פיקדון גדר מוחזק, כיון שהלב יודע שעסקאות של ימינו על פי המבואר בפוסקים, גם חצי הפקדון אינו עומד להחזירו בעין, והבנק מוציאו ומחליפו, ולא נקראו כספים הללו "מעין דשביק להו אבוהון", לכן יש להסתפק אם בזה גם פקדון הוי ראוי, וקשה להוציא ממון מיורשים. כך נקט גם בפתחי חושן (הלכות ירושה פ"ב סעיף לו) שכסף המופקד בבנק נחשב ל'ראוי' ולא למוחזק, גם בבנקים החתומים על היתר עיסקא. כך כתב גם הגאון הרב יצחק זילברשטיין בשם חמיו הגאון הרב יוסף שלום אליישיב זצ"ל. אמנם מנגד, בשו"ת משנה הלכות (חלק י"ב סימן תל"ח) כתב, שכסף המופקד בבנק בפקדון הוא מוגדר כמוחזק ולא כראוי, למרות שהבנק משתמש במעות שהופקדו ברשותו ומחזיר מעות אחרים, מכל מקום יש לכסף דין פקדון, מאחר ואסור לבנק להוציאם אלא באופן שבכל עת שיבואו הבעלים ויבקשו, מיד חייבים להחזירם. וכמו כן יש להם כנגד כסף זה, מעות שמונחים בבנק המרכזי, וממילא זהו הכסף שמונח בלי שום חוסר גוביינא, אלא מיד כשיבקש המפקיד את המעות יחזירוהו לו. כך כתב גם בשו"ת מנחת אשר (חלק א' סימן ק"ט), שכסף המופקד בבנק מוגדר כפיקדון והבכור נוטל בו פי שניים. אלא שעדיין ניתן לומר שישנו חילוק גדול בין הפקדת כספים בחשבון בנק סגור לתקופה, לבין חשבונות העובר ושב המצויים בזמננו. וממילא לא ניתן ללמוד כלל מדברי הפוסקים הקדמונים הנזכרים, לעניין כספים המופקדים בבנק בחשבונות העובר ושב המצויים בזמננו. יתירה מזאת נראה לומר, כי אף פוסקי זמננו שכתבו לדון כספים המופקדים בבנק כ'ראוי', מאחר והביאו כמקור לדבריהם את דברי הפוסקים הקדמונים הנ"ל שכתבו לדון את הכספים המופקדים בבנק כראוי, יתכן ואין דבריהם אמורים על כספים המופקדים בחשבונות העובר ושב, שהרי לא התייחסו לחילוק כל שהוא בעניין זה, אם כן יש לסייג ולהעמיד את דבריהם על חשבונות בנק סגורים, דוגמת חשבונות הבנק שהיו מצויים בזמנם של הפוסקים הקדמונים, שזקוקים הם לשיקול דעתו של הבנקאי על מנת למשוך את הכספים המופקדים בהם. שהרי כאמור, שונים בתכלית חשבונות העובר ושב המצויים כיום, עם התפתחות הבנקים ואמצעי הטכנולוגיה המאפשרים לכל אדם למשוך ולהעביר את כספו שבבנק בכל רגע נתון, באמצעות כרטיס או אפילו באמצעות הטלפון או מחשב אישי וכדו'. וכיום משמש חשבון העובר ושב שבבנק כעין ארנק עבור האדם, כאשר האדם מעדיף מרצונו שיהיה כספו מופקד בחשבון העובר ושב שלו, הן מטעמי בטיחות, הן מטעמי נוחות, שעל ידי כך יוכל לשלם ולהעביר את הכסף לכל מקום בעולם בלחיצת כפתור. אם כן, נראה שכיום נקרא בעל החשבון 'מוחזק' בכספו המופקד בחשבון העובר ושב, למרות שכסף זה מוגדר כהלוואה ביד הבנק ולא כפיקדון, מאחר וכפי שנתברר שכסף זה אינו מחוסר גוביינא כלל. וכל זה בשונה מכספים המופקדים בבנק בחשבונות סגורים אשר הינם מחוסרי גוביינא ונדרשים לאישור הבנק על מנת לגבותם, כגון פקדונות הסגורים מעיקרם לזמן מסויים וכיוצ"ב. בחשבונות בנק מעין אלו, יש להעמיד את דברי הפוסקים שכתבו כי הכסף הנמצא בבנק דינו כדין 'ראוי'. וחילוק זה כבר מובא בשו"ת תשובות והנהגות לגאון הרב משה שטרנבוך שליט"א, (כרך א' סימן תתנ"ב), שנראה שתלוי בצורת ההפקדה, שאם מונח בחשבון "עובר ושב" שזה מונח עבורו לכשירצה שיוכל להוציא, דינו כפיקדון ונוטל פי שנים, אבל אם ההפקדה בבנק היא באיזה תכנית שאיננו יכול לפדותו תמיד ולתתו לאחר כשלו – דינו כראוי. וכך כתב הרה"ג דוד אוחיון שליט"א והוסיף שהסכים עמו הגאון שמואל פנחסי שליט"א (מנחת שמואל ח"ד חו"מ סימן ט"ז). מסקנת הדברים: נחלקו פוסקי דורינו האם לכסף הנמצא בבנק יש דין ראוי או דין מוחזק, ונראה שיש לחלק בסוג החשבון בו הופקד הכסף. כסף שנמצא בעובר ושב, כלומר זמין להוצאה ומשיכה וכו' נחשב כמוחזק, בו הבכור מקבל פי שניים. כסף שנמצא בחשבון סגור (עם תאריך וכו') נחשב כראוי, ואין לבכור ליטול ממנו פי שניים, אלא שני הבנים יחלקו בשווה. בנוגע לשאלתך השניה. כבר דן בזה הגר"ש זעפראני שליט"א (שמרו משפט ח"ז סי' לד) והסיק שנכס שנרכש בקבוצת רכישה הוא כנכסי שותפים בהם בכור נוטל פי שנים, לעומת זאת בכור אינו נוטל פי שנים בשבח שהושבח לאחר פטירת המוריש. נמצא שבשלב השלד נחשב הכסף כמוחזק, ובשלב הזה הדירה הייתה שווה מיליון וחצי, אזי מגיע לבכור פי שנים מהמיליון וחצי (שזה בעצם מיליון). ובמה שהושבחה הדירה לאחר מות האב, ועתה שווה שני מיליון, בשבח זה (חצי מיליון) אין לבכור דין ירושה של פי שניים, וזכאי בשבח הנ"ל בערך של חצי בלבד (כלומר 250,000).