קטן שהזיק את דלת הלובי

התשובה

הנה דיני קטן שהזיק מופיעים גם בשאלה הקודמת אודות ילדים ששברו מדפים בחנות. הלכה פסוקה שילד קטן (מתחת לבר מצוה או בת מצוה) שהזיק פטור מלשלם, ואף אחר שהגדיל פטור מצד הדין מלשלם. וזו לשון הש"ע ( חו"מ תכד, ח): החובל בחרש, שוטה וקטן, חייב; והם שחבלו באחרים, פטורים; אף על פי שנתפקח החרש ונשתפה השוטה והגדיל הקטן, אינם חייבים לשלם, שבשעת שחבלו בהם לא היו בני דעת. וכן תראה מעין זה שפסק בסימן שמט סעיף ג': קטן שגנב, מחזירין קרן לבעליה אם הוא בעין . ואם אינו בעין פטור אף לאחר שיגדיל. מרן השולחן ערוך פסק כדעת רוב ראשונים הסוברים כהרמב"ם שהקטן פטור בכל גוונא, וכן פסק בשו"ת יביע אומר [ח"ח חושן משפט סימן ו]. אמנם יש שכתבו שבדיני שמים חייב לשלם משיגדיל. כך למשל כותב בספר חסידים (סימן תרצב) בתשובה למי שאמר: "זוכר אני כשהייתי קטן הייתי גונב לבני אדם, וגם הייתי חוטא בשאר חטאים", והשיבו: "כל עונות שאתה זוכר וכל אשר גנבת אתה צריך לשלם". עיי"ש. ויש שכתבו שבעבירות שבן נח חייב בהם גם קטן חייב בהם כשיגדיל, והיות שגם בני נח אסורים להזיק, ממילא צריך הקטן לכשיגדיל לעשות תשובה על מה שהזיק, והתשובה היא ע"י תשלום הנזק. (דברי חיים, מובא בפתחי חושן פרק י הערה קטו). אכן, היות שהמדובר הוא רק בחובה לצאת ידי שמים, לא יוכל הניזק לתבוע זאת בדין. כל זה ביחס לחיובו של הקטן, אולם הוריו של הקטן פטורים מלשלם, ואין עליהם אף חיוב לצאת ידי שמים. אלא שהגר"מ שטרנבוך (שו"ת תשובות והנהגות ד, שה ושיז) צידד לחייב בתשלום מדין "חינוך", בצירוף דברי הרמ''א דלעיל שראוי לקטן לתקן את מעשיו לכשיגדל, לכן קבע שהאב יתן כסף לבנו וישלם עבורו או לחילופין ישלם בפניו, ובכל זאת הוא סייג את הדברים לסכום כסף "לא גדול". בדומה לכך, מובא בספר "טובך יביעו" (ח"ב ע' תצו) בשם הרב יצחק זילברשטיין שראוי להורים לשלם נזק שגרם ילדם. בספר "פניני הוראה" להרב נח לנדסברג (עמ' 290) מובא פסקו של הר"י נויבירט במקרה של קטן שגרם נזק לרכב, לדעתו ראוי להתחשב בחיוב שלו לכשיגדל, וכן "ישנו מנהג מדינה שמשלמים עבור נזקי קטן" אמנם במסקנתו הוא קובע כי בית הדין צריך להעריך לפי העניין באיזה סכום לחייב. על כל פנים המנהג הרווח במדינה הוא אכן שהורים משלמים את הנזקים שגרמו ילדיהם, ומנהג בענייני ממון מחייב גם מבחינת ההלכה. לגבי חיובו של האב, הגאון הרב זלמן נחמיה גולדברג שליט"א (תחומין כרך יח עמוד 48. וראה עוד בחשוקי חמד להגאון הרב יצחק זילברשטיין (מגילה דף טז ע"א) לגבי קטן שהזיק עם נפצים) כתב גבי קטן שהזיק בכדור שקנו לו ההורים, שאביו חייב לשלם על נזקי הכדור מדין אש. כדין אבנו סכינו ומשאו שהניחם בראש הגג ונפלו ברוח מצויה. וכן כלב שנטל חררה. אולם עיין להגר"י זילברשטיין שליט"א בחישוקי חמד (ב"ק כג ע"א) שלא ברור לו שכדור נחשב כ"ברי" היזיקא (ודאי היזק). ומסתבר לומר שדברי הגאון הרב זלמן נחמיה גולדברג לחייב נאמרו דווקא במקרה שיש סבירות גבוהה שהילד יזיק עם הכדור – אם שיחקו בחנייה שיש שם רכבים, או במקום שהנזק שכיח. או קטן שהזיק עם נפצים. אבל אם לא שכיח שיהיה נזק, לא ניתן להגדיר את הקטן כרוח מצויה – ופטור האב. אכן, אם ההורים הניחו את ילדם הקטן במקום בו ברור שיזיק, מסתבר שחייבים לשלם על הנזקים שגרם הילד, וכדין מי שהעמיד את בהמתו (להבדיל) על תבואת חבירו שחייב לשלם על הנזק שגרמה הבהמה. לכן, למשל, מי שהתארח אצל חבירו, והעמיד את התינוק שלו על השולחן וכתוצאה מכך שבר התינוק כלים שהיו עליו – חייב האב לשלם. (ספר נחלת אליהו חלק א סי' ע). ובספר פתחי חושן (פרק ה הערה פז) הגביל זאת רק למקרה בו האב העמיד את התינוק על השולחן, אך אם התינוק עלה בעצמו, אף שהאב הביאו למקום ממנו עלה, ויכול היה למנוע זאת – נחשב גרמא ופטור מן הדין. מסקנת הדברים: קטן פטור מהדין מתשלום על היזק שגרם, וכן הוריו, אלא אם מדובר במקום ששכיח היזק. בנידון שאלתנו ידוע ומפורסם לכל שאסור לשחק בלובי הבניין בכדור, ואם כן ההורה היה צריך לדאוג לכך שדבר כזה לא יתרחש, ובכל אופן כמדומה שהיום ישנה הסכמה של דיירי הבניין בנוגע להיזק קטן שההורים ישלמו זאת, ואם כן על דעת זה עשו הדיירים את השותפות, ועם זאת ראוי להתפשר מעט.