הורדות שירים/יצירות מהאינטרנט

התשובה

שלום וברכה. במסכת בבא מציעא (כד, א) אמר ר"ש בן אליעזר: "המציל מן הארי ומן הדוב ומזוטו של ים ומשלוליתו של נהר, הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתייאשים מהם". ורבי יוחנן אמר: "מנין לאבידה ששטפה נהר, שהיא מותרת, שנאמר אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ". ונחלקו הראשונים האם היתר "זוטו של ים" משום יאוש בעלים או מגזירת הכתוב שהתורה התירה אבידה זו. בעידן האינטרנט נוצרה מציאות חדשה שבה ניתן להעלות כל יצירה לרשת האינטרנט ללא רשות בעליה ולהשאירה שם באופן פרוץ בבחינת "כל הרוצה יבוא ויטול". ואם כן, לכאורה הדבר דומה לגדר 'זוטו של ים' המוזכר בהלכות אבידה, ולכן נמקד את הדיון בשאלה: האם ניתן להגדיר את רשת האינטרנט כזוטו של ים. הראשונים דנים מהי סיבת הפטור מהשבת אבידה ב"זוטו של ים": יש אומרים שבמצב כזה יש בוודאי יאוש פרטי מצד הבעלים, ויש אומרים שהפטור בזוטו של ים הוא מטעם שישנו ייאוש כללי שיצא מידי הבעלים, ואף אם צווח שאינו מתייאש בטלה דעתו .וי"א שדין "זוטו של ים" אינו מטעם יאוש שנאמר באבידה, אלא גזרת הכתוב הוא שנאמר "אשר תאבד ממנו ומצאתה" (דברים כב, ג), ולאחר שיצאה משליטת הבעלים התורה עשתה אותה כהפקר גמור, אף על פי שהבעלים לא נתייאשו. הש"ע פסק כדעה אחרונה, וכן דעת הרמ"א וזה לשונם (רנט, ז): המציל מהארי והדוב וזוטו של ים )פי' לשון ים החוזר לאחוריו עשרה או ט"ו פרסאות ושוטף כל מה שמוצא בדרך חזרתו וכן עושה בכל יום) ושלוליתו של נהר (פי' כשהנהר גדל ויוצא על גדותיו ופושט רש"י) הרי אלו שלו אפי' הבעל עומד וצווח (מכל מקום טוב וישר להחזיר כמו שנתבאר סעיף ה') ואע"ג דמדינא אין חייבין להחזיר באבידות אלו אם גזר המלך או ב"ד חייב להחזיר מכח דינא דמלכותא. או הפקר ב"ד הפקר ולכן פסקו ז"ל בספינה שטבעה בים שגזר המושל גם הקהלות שכל מי שקונה מן העכו"ם שהצילו מן האבידה ההוא שיחזיר לבעליו שצריכין להשיב ואין לו מן הבעלים אלא מה שנתן (מרדכי תחילת פ' אלו מציאות) ואם יש מכשולות בנהר שעל ידי כן דבר הצף בו עומד שם אם הוא דבר שיש בו סי' מסתמא לא הוי יאוש. הגה: ואם הוא דבר שאין בו סי' אם הבעלים יכולים להציל והן רודפין אחר האבידה או שאינו שם שאילו היו שם אפשר שהיו מצילין לא זכה בהן המוצא (טור) אבל אם הוא דבר שאינו יכול להציל מיד והוא עומד ואינו רודף אחריו ודאי מייאש וסתמא (לא) הוי יאוש (תוס' ומרדכי פ' הנ"ל) אווזין ותרנגולין שברחו מבעליהן הוי הפקר וכל המחזיק בהן זכה בהן ודוקא שאי אפשר לבעליהן להחזיר (ר"ן ר"פ שלוח הקן): אמנם בימינו אין קפידה ואכיפה מצד החוק על הורדות באינטרנט, וכנראה שזה בלתי אפשרי לאכוף את זה, וממילא גם לא חוקקים חוק כזה, ואם כן דברי הרמ"א הללו לכאורה לא רלוונטים לנידוננו. יצירה באינטרנט - 'אבידה מדעת יש הסוברים שיצירה שהועלתה לרשת האינטרנט דינה כ"אבידה מדעת" שאסור לקחתה. על כל פנים לדעת מרן הש"ע, ולא כדעת הרמ"א שמתיר (רסא, ד): המאבד ממונו לדעת – אין נזקקין לו. כיצד? הניח פרתו ברפת שאין לה דלת ולא קשרה והלך לו (ויש אומרים דרפת לא מקרי אבידה וחייב להחזירה), השליך כיסו ברשות הרבים והלך לו – הרי זה איבד ממונו לדעתו. ואף על פי שאסור לרואה דבר זה ליטול לעצמו – אינו זקוק להחזיר, שנאמר: "אשר תאבד" – פרט למאבד לדעתו. הגה: ויש אומרים דאבידה מדעת הוי הפקר, וכל הקודם זכה (טור).. אלא שעדיין יש לדחות את הדימוי של יצירה שהועלתה לרשת ללא דעת הבעלים לאבידה מדעת. יצירה שבעליה עמל עליה ורוצה להתפרנס ממנה, ומישהו ללא רשותו העלה אותה לרשת האינטרנט, אינה מוגדרת כ'אבידה מדעת', משום שבוודאי שאין כאן כל כוונת הפקר או ייאוש מצד הבעלים, ואם כן, אף לדעת הטור והרמ"א אין היתר להעתיק את היצירה משם, ואם מדובר במקרה שהבעלים חפץ בכך, כגון שמסכים להפיץ באינטרנט כדי לקבל פרסום (כגון בשיר מסוים), אזי ודאי שבמקרה כזה אין בעיה כלל, שכן הבעלים מוחל ואף שמח מכך, ולא במקרה כזה אנו עוסקים. האם האינטרנט הוא 'זוטו של ים' ישנם פוסקים שסוברים שיש לרשת האינטרנט גדר זוטו של ים, כיון שברגע שהיצירה הורדה לאינטרנט, מעתה היא פרוצה, ובעצם לא ניתן להצילה, וכל הרוצה יכול לבוא וליטול, ונמצא שלבעלים אין שליטה עליה בדומה לדין זוטו של ים. מנגד, ישנם פוסקים שאין לרשת האינטרנט גדר זוטו של ים, משום שאינה עונה על הקריטריון "אבודה ממנו ואבודה מכל אדם", ומדמים יצירה שהועלתה לרשת האינטרנט ללא רשות הבעלים לאדם אחד שאיבד הרבה אבידות במקום שאנשים אחרים עשויים למוצאם, והואיל ואנשים עשויים למצוא את האבידה, אין הפקעה מצד גזרת הכתוב במקרה כזה. ואף לשיטה שפטור זוטו של ים הוא מטעם ייאוש, כאן אין ייאוש מצד הבעלים, כיוון שאע"פ שיודע שיהיו אחרים ש'ימצאו' את האבידה וישתמשו בה, בכל זאת אינו מתייאש מאחוז מסוים שהם יראי ה' שכן ישלמו ו'יחזירו' את האבידה. נרחיב מעט בסברה זו כיון שהיא עיקר נידון שאלתנו. חפץ שנמצא במקום שאין לבעלים אפשרות להצילו, הרי הוא הופך להפקר, וכל אדם רשאי לזכות בו. וכך טוענים לגבי רשת האינטרנט, שיצירה שפורסמה ברשת כבר אין אפשרות לבעליה למנוע את העתקתה, ולפיכך הרי היא הפקר לכל. אמנם המפרסם הראשון עשה איסור, שפגע בזכויות הבעלים ופרסם את היצירה ללא רשות, אך סוף סוף כעת כבר הדבר אבוד, ולפיכך מותר לאנשים אחרים להעתיק. דומה הדבר לגזלן שגזל חפץ והשליכו לנהר, שהוא עשה איסור, אבל כעת החפץ הפך להפקר וכל המוצאו רשאי לקחתו. אך לענ"ד יש לסייג הבנה זו מכמה סיבות: ראשית, עצם דין "זוטו של ים" אינו פשוט, ונאמרו בו כמה סייגים: גם לאותם הסוברים שיש לאינטרנט גדר 'זוטו של ים' ומן הדין פטור מלשלם, מכל מקום לפנים משורת הדין צריך לשלם (על כל פנים לפי פסק הרמ"א הנ"ל). וישנה מחלוקת הפוסקים האם כופין על לפנים משורת הדין. (חושן משפט סימן יב). לכל הדעות מי שמוריד תוכנה, שיר או יצירה ללא רשות בעל הזכויות עובר על איסור תורה משום "ואהבת לרעך כמוך" שאינו איסור ממוני, ומה ששנוא עליך לא תעשה לחברך. אמנם לא ניתן לכפות תשלום בבית הדין, אך ברור שכל אחד מצווה על כך. לענ"ד עצם ההשוואה של רשת האינטרנט ל"זוטו של ים" אינה נראית. ושמחתי מאוד כשראיתי שכך פסק הרה"ג שמואל אריאל שליט"א, שישנו הבדל יסודי בין חפץ שנפל לים, ובין יצירה שהועתקה לרשת האינטרנט. במקרה של החפץ, ברגע שהוא נפל לים, הבעלים איבדו אותו לחלוטין, וכבר הפסידו את ממונם, בין אם מישהו ימצא את החפץ ובין אם לאו. ואילו במקרה של היצירה, עצם הפרסום באינטרנט עדיין אינו מפסיד כלום לבעלים. רק אם יבואו אנשים ויעתיקו מבלי לשלם, אזי יפסידו הבעלים את ממונם. הפרסום ברשת כשלעצמו אינו איבוד של היצירה, אלא רק יוצר פוטנציאל להפסד. חשוב לבאר את היסוד הזה כי הוא המפתח לפסיקת הלכה זו. בדין זוטו של ים, עצם העובדה שהחפץ נלקח מרשותו של הבעלים כבר מפקיעה ממנו את ממונו. כיון שהחפץ הוא הממון והוא כרגע אבוד מהבעלים, נמצא שלבעלים לא נותר כלום בידו (שווי ממוני), ולכן הוא מתייאש. אולם ביצירה שהורדה לאינטרנט זה שונה, שכן היצירה עדיין נמצאת ביד הבעלים, ולא נלקחה ממנו, ויש לו עדיין יכולת להתפרנס ממנה (כגון באנשים שלא יורידו באינטרנט), אם כך כבר אין הדבר דומה לזוטו של ים, וכבר אין יאוש מעצם היצירה, אלא שכיון שעתה היצירה פרוצה להורדה באינטרנט לכל מי שיחפוץ, אזי כביכול אין לבעלים שליטה עליה, אלא שעדיין הדבר שונה מדין "זוטו", שכן בדין "זוטו", עצם הים מפקיע את הממון. מה שאין כן בנידון שאלתנו, ההורדה לאינטרנט כשלעצמה אינה מפקיעה שום שווי ממוני מהיצירה, ואם נעמיד מקרה שבו כל האנשים היו שומרי תורה ומצוות, והיו נמנעים מלהוריד ולהעתיק קבצים פרוצים, אזי המציאות שהיצירה נפרצה והורדה לאינטרנט לא הייתה משנה מאומה ופוגעת בבעלים, ונמצא שלא ההורדה לאינטרנט היא הפוגעת והמפקיעה ממון, אלא הבחירה האישית של כל אדם האם ליטול את היצירה, וזה בשונה מדין "זוטו". לכן, הדוגמא הנכונה לעניין רשת האינטרנט, אינה "זוטו של ים", אלא אבֵדה שאבדה במקום שרבים מהלכים בו. ההלכה היא (שו"ע חו"מ רנט, ג), שאם אדם איבד חפץ במקום שרוב העוברים שם הם יהודים, חייב המוצא להחזירו, ואילו אם איבד במקום שרוב העוברים שם הם גויים, הרי הבעלים מתייאשים ולפיכך החפץ הופך להפקר. כלומר איבוד החפץ ברחוב עדיין אינו הופך אותו להפקר, כל עוד ישנם ברחוב אנשים ישרים שיחזירו אותו. רק כאשר החפץ אבד במקום של אנשים שאינם מחזירים אבדות, אז הבעלים מתייאשים ממנו. והוא הדין לרשת האינטרנט - כיוון שישנם אנשים ישרים, הרי הבעלים אינם מתייאשים מזכויותיהם, משום שהם ישלמו על השימוש ביצירה. יתרה מכך, הרבה אנשים מרשים לעצמם להוריד קבצים כי הם חושבים שזה מותר, אך אן ידעו על האיסור אזי ימנעו מלהוריד. אלא לכאורה עדיין היה ניתן לטעון, שהאינטרנט הוא "מקום שרובו גויים", שהרי רוב העולם הם גויים, ולצערנו גם לא כל היהודים מקפידים לשלם על השימוש ביצירות. אך כאן יש לשים לב להבדל מהותי בין חפץ חומרי ובין יצירה וירטואלית - את החפץ החומרי ימצא רק אדם אחד, ולפיכך אם גוי ימצא אותו וייקחנו לעצמו, כבר לא יוכל יהודי למצוא אותו ולהשיבו לבעליו. משום כך, במקום שרובו גויים, רוב הסיכויים שהחפץ לא יוחזר לבעליו, והבעלים מתייאשים. אך את היצירה יכולים להעתיק רבבות אנשים, וגם לאחר שרבים העתיקו מבלי לשלם, עדיין אחרים יכולים להעתיק ולשלם. הדבר דומה למי שאבדו לו חפצים רבים, חלקם בשכונות הגויים וחלקם בשכונות היהודים - מאלו שנפלו בשכונות הגויים הוא מתייאש, אך מאלו שנפלו בשכונות היהודים לא. והוא הדין ברשת האינטרנט - יצירה שפורסמה ברשת, הרי היא כאילו נפלה בכל המחשבים שבעולם, הן של הישרים והן של הגזלנים. הבעלים מתייאשים מן ההעתקים שנפלו בידי הגזלנים, אך אינם מתייאשים מן ההעתקים שהגיעו לידי הישרים. והרי עובדה היא, שאנשים רבים ממשיכים לרכוש יצירות, ולא הכול מנצלים את האפשרות להעתיקן שלא כדין, ואף מי שמעתיק מן הרשת יכול להחליט אם הוא מעתיק בגזל או משלם על היצירה. לפיכך אין הבעלים מתייאשים לגמרי מזכויותיהם. וכבר היו דברים מעולם, שיוצרים פרסמו דרישה לשלוח תשלום בעבור הצפייה ביצירותיהם, ואכן קיבלו תשלום מצופים שהעתיקו מן הרשת. בלשון פשוטה, כאשר אדם מאבד חפץ בשיטפון, אין הוא סובר שאי פעם יקבל את החפץ או את תמורתו, ואילו אדם שיצירתו הועתקה לרשת האינטרנט, עדיין מצפה לקבל חלק מן הכסף המגיע לו - מן האנשים הישרים, שלא יעתיקו אלא ירכשו את היצירה או ישלמו עליה כפי שמחייבים ההלכה והחוק. מסקנת הדברים: יש בדין זה הרבה דעות, אך לענ"ד אין היתר להעתיק יצירות שהורדו לרשת ללא רשות הבעלים מבלי לשלם, שהיותר נראה שאין לאינטרנט דין של זוטו של ים, ובוודאי שבמידה ומפסיד את הבעלים, חוץ מחשש גזל עובר על "ואהבת לרעך" וכו'. ובמקום שמדובר באתר רישמי שנותן אפשרות הורדה, או באופן שהזמר עצמו בחר לשים את השיר באינטרנט, ניתן להוריד שירים לצורך שימוש אישי בלבד.