קנין בלא שסיכמו את מחיר המקח.
השאלה
1. נוסע ונהג מונית (או כל אדם אחר שרוצה לסכם עם איש מקצוע), התווכחו ביניהם על המחיר, הנהג אמר 100 ₪ והנוסע אמר שהוא מוכן ב- 70 ש"ח, בסוף הנהג אמר תעלה ונסתדר כבר... מה הדין, כמה צריך לשלם? 2. מעשה באברך שניגש לראש הכולל באמצע הזמן וביקש להתקבל לכולל, לאחר שנענה בחיוב סיכמו על גובה המלגה אך ראש הכולל התנה עימו ב' תנאים: א. שאין הוא מתכוון לשלם לו על החופש. ב. שהתשלום יתבצע רק בדולרים ולא בשקלים. האברך מצידו הבהיר שהינו במצב כלכלי קשה ולא מוכן להתפשר על תשלום חודשי החופש ובפרט שכך נוהגים כל הכוללים בעולם, וכן הוסיף שאינו מוכן לקבל המלגה בדולרים משום שאין זו צורת תשלום הנוחה לו. ובנוסף שהינו חושש מירידת שער הדולר שאינו יציב. לאחר שסיימו את השיחה ואף דיברו בלימוד אמר לו ראש הכולל "תתחיל ללמוד, יהיה בסדר, נסתדר בעז"ה, העיקר זו התורה" והנה לאחר כמה חודשים כאשר חזרו האברכים לאחר בין הזמנים חילק ראש הכולל לכולם מלגה, ודילג על האברך החדש, וכאשר נישאל לפשר הענין נענה ראש הכולל ואמר שכשקיבלו לכולל הסביר לו ברחל בתך הקטנה שאינו מתכוון לשלם לו על ימי החופש, לעומתו טען האברך שכבר אז אמר שאינו מוכן להתפשר. הדין עם מי?
התשובה
קנין בלא שסיכמו את מחיר המקח. פסק מרן הש"ע (סי' ר סעיף ז'): אין קנין חל אלא אם כן פסקו המוכר והלוקח את דמי המקח קודם עשיית הקנין, או שיש למקח מחיר קבוע או שהתנו ביניהם למוכרו כפי שישׁום אותו פלוני אחר הקנין, אבל בלא פסיקת דמים לא סמכה דעתם למכור ולקנות שמא לא יסכימו על סך הדמים. וכן פסק (סי' רכא סעיף א): המבקש לקנות מחבירו מקח, מוכר אומר במאתים אני מוכר לך, והלוקח אומר איני לוקח אלא במנה, והלך זה לביתו וזה לביתו, ואח"כ נתקבצו ומשך זה החפץ סתם, אם המוכר הוא שתבע הלוקח ונתן לו החפץ אינו נותן אלא מנה, ואם הלוקח הוא שבא ומשך החפץ סתם חייב ליתן 200. הגה: היה בתחילה קציצה ביניהן וחזר אחד וחזרו ומשכו סתם אמרינן ודאי על קציצה הראשונה קנו (נ"י פרק האומנין): מבואר מדברי מרן הש"ע, שמוכר וקונה שלא הגיעו לעמק השווה בנוגע למחיר החפץ, כגון שהמוכר רוצה עבור החפץ מאתים זוז והלוקח אמר שאינו מוכן לשלם עליו אלא מאה זוז, והלך זה לביתו וזה לביתו, ולאחר זמן נפגשו שוב ועשו קנין בחפץ בסתם, בלא שיזכירו את ענין המחיר, אם המוכר הוא שביקש עתה מלוקח שיקנה ממנו, אין הלוקח נותן לו אלא מנה. ואם הלוקח ביקש עתה מהמוכר לקנות, עליו לשלם מאתים, שמסתבר שזה שתובע לקיים המקח וחפץ בו, מתרצה למחיר שאמר חבירו בתחילה. וכן כתב בספר ערוך השלחן (חו"מ סי רכ"א סעי' א): וכן בכל העניינים כמו הרוצה לשכור פועל ואמר אתן לך דינר ליום והפועל מבקש שני דינרים ליום והלכו זה מזה ואח"כ נתקבצו ועשה סתם, אם בעה"ב בקש אותו לעשות משלם שני דינרים ליום, ואם הפועל ביקש את בעה"ב או שבא ועשה סתם אינו נוטל אלא דינר. וכן בקבלנות וכן בכל הדברים שבעולם, כשתחלה היו מחולקים בפרטים ואח"כ נתחברו ולא דברו בפרטים, הדבר תלוי מי היה המעורר אח"כ לקיים הענין מסתמא הסכים להשני עכ"ל. ולפי זה היה נראה שהדין עם האברך, היות שלאחר שהתווכחו על המלגה של החופש אמר לו ראש הכלל "תתחיל ללמוד", ונראה מדבריו שהיה מעונין לצרף את האברך, ואם כן דומה הדבר למציאות שהוא פנה לאברך, וממילא יש לומר שקיבל את דעתו, שיהיה מוכן ללמוד רק על דעת שיתן לו גם את חודש החופש. אלא שעדיין יש לחקור ולברר האם מה שכתוב "שהלך כל אחד לביתו" הוא בדווקא או לא, שהרי בשאלתנו לא נפרדו אלא התחילו את השותפות לאלתר, וההסתפקות היא שלשון התוספתא ושאר ראשונים ללא יוצא מן הכלל, כולם העתיקו דברי התוספתא בזה, שמדובר שכל אחד הלך לביתו ורק אח"כ נתקבצו שוב. ואם כן לכאורה משמע שבאופן שלא נתפרדו זה מזה ופנה אחד מהם לצד שכנגד, על מנת לגמור את העסקה, אין זה נקרא שקיבל את דעת חברו, ולכן במקרה כזה נצטרך לומר שהדין יהיה ככל דבר המוטל בספק, שהמוציא מחברו עליו הראיה ועל כן יד המוחזק על העליונה, שבנידון שאלתנו הוא ראש הכולל. אמנם זה אינו, ולא מסתבר לומר שלשון "כל אחד הלך לביתו" היא בדווקא, משום שכבר כתב הרוקח (מכירה פ"כ הל' א') שמה שהובא בתוספתא, שכל אחד הלך לביתו זהו לאו דווקא, והוא הדין גם אם הגיעו לפשרה באותו מעמד מהני, ואורחא דמילתא נקט. וכן מבואר בשו"ת תומת ישרים (סי' קצו) שאין הבדל הלכתי בין נפרדו לבין עומדים. ובאמת מה שאמר ראש הכולל לשון "אנחנו נסתדר", מעין זה כבר מבואר בפוסקים, אלא ששם מוזכר לשון "אני אפייסך", וזו לשון דומה שאכן מראה על נכונות להסכים מצד ראש הכולל. ובהרחבה בעניין זה עיין בשו"ת משפט החושן (סי' יז). ובעניין הוויכוח על סוג התשלום, אם בדולרים או בשקלים עיין מעין זה בשו"ת שמע אברהם (סי' טז) ולפי הכרעתו שם מבואר שמצדד בעניינו כדעת האברך, וצריך ראש הכולל לשלם לו בשקלים. מסקנת הדברים, כיון שראש הכולל הוא שיזם את תחילת לימוד האברך, ואמר לו לשון פיוס "אנחנו נסתדר", נראה להלכה שיצטרך לשלם לאברך על החופשים וכן לשלם לו בשקלים, והוא הדין במקרה של נהג המונית.