ספר עתיק יחיד ומיוחד שהמוכר לא ידע על ערכו

התשובה

הנה לכאורה במבט ראשון היה מקום לומר שלא שייך אונאה בעתיקות, כיון שמדובר בדברים שאין להם ערך מוחלט, כלומר יש כאלה שמעריכים אותם ביותר (בהתאם לצורך שלהם בדבר, כגון שמדובר בספר יחיד שחסר לאותו אספן, או שאותו אספן חובב בדווקא את כתבי אותו מחבר), ויש כאלו שמוכנים לשלם פחות. אלא שנידון זה דומה ממש לדין אבנים טובות ומרגליות שבהם פסק ששייך בהם דין אונאה (חו"מ רכז טו): "בכל מטלטלים שייך אונאה אפילו בספרים ואפילו באבנים טובות ומרגליות, ויש ללוקח לחזור בהם עד שיראה אותם לתגרים הבקיאים בהם בכל מקום שהם, שאין הכל בקיאין בדברים אלו. לפיכך אם לא היה מכיר באותה מדינה והוליך המקח למקום אחר, או שבא הבקי לאחר זמן מרובה והודיעו שטעה, הרי זה חוזר": והנה בשאלתנו מדובר שאין המוכר יודע מה טיב ספרו, כלומר שיודע שמדובר בספר עתיק, אך לא מודע לזהות המחבר, וודאי שלא מודע לעובדה שזהו עותק יחיד ומיוחד שאין כמוהו בעולם. ובמקרה כזה בו המוכר אינו יודע מה טיב המוצר שמכר, כבר פסק הרמ"א [בסי' רלב בסעיף יח] וכתב: "ואם קנה הסרסור דבר בחזקת בדיל ומכרו, ואחר כך נודע שהיה בו כסף או זהב, זכה הלוקח, שלא זכה בו הסרסור מעולם הואיל ולא ידע בו". הפתחי תשובה (שם ס"ק ח) הביא שעבודת הגרשוני דן במקרה שהכלי הנקנה היה "תוכו כברו", כלומר כולו כסף, רק שהקונה והמוכר לא הבחינו שהוא כסף, האם זכה בו הקונה הראשון? וכתב בתחילה שמכיוון שבמקרה זה הטעות עומדת להתגלות, זכה הקונה הראשון בכסף ויכול לתבוע מהקונה השני שיחזיר לו את החפץ, אבל הוסיף שב"לבוש" (ספר הלבוש לרבי מרדכי יפה) מבואר שאף במקרה זה לא זכה הקונה הראשון בכסף, והמקח קיים! אולם בנתיבות (שם ס"ק ח) כתב, שאם מצא כסף שהוא כרוך במטלית ולא ידע מה יש בתוכה, ודאי זכה הראשון בחפץ, מפני שחפץ עומד להתגלות, ורק בדבר שאינו מצוי להתגלות והווי "אבודה ממנו ומכל אדם" חידשו הראשונים שלא זכה בחפץ. ויש לדון אם הנתיבות חולק על הלבוש וסובר שגם כשהקונה חשב שהחפץ הוא בדיל ונמצא שכולו זהב זכה הראשון במקח מפני שמציאות האמיתית מצויה להתגלות, או שדווקא כשהחפץ היה מכוסה במטלית כתב הנתיבות שהראשון זכה בחפץ מפני שהחפץ עומד להתגלות, אולם כשקנה חפץ בחזקת בדיל אף על פי שכולו כסף אין הטעות עומדת כ"כ להתגלות, ולכן לא זכה הראשון בחפץ. ולדעות שהלוקח הראשון לא זכה בכסף, יש לדון באופן שהלוקח הראשון קצץ עם הלוקח השני על הבדיל מחיר גבוה ממחירו בשוק, האם יכול הלוקח השני לתבוע מהלוקח הראשון שיחזיר לו את האונאה שהונה אותו במקח, שהרי אם נאמר שהלוקח הראשון לא זכה בכסף מפני שלא התכוון לקנות כסף אלא בדיל, הרי שהחפץ אינו שלו כלל, ואם כן צריך הלוקח השני לשלם לראשון רק את המעות ששילם הוא למי שקנה ממנו את הכסף בחזקת בדיל, ולא יותר מכך. והנה בשו"ת שבט הלוי (חלק ד סימן ריא) נשאל בסוחר עתיקות שקנה ספר עתיק יומין מיהודי, והמוכר ידע שהוא ספר ישן נושן וקבעו המחיר כהוגן, והלוקח הסוחר בבואו לביתו מצא בתוך הספר חתימה של גדול קדמון מפורסם אשר מעלה ערך הספר פי כמה, והמוכר לא ידע מזה כלל, וכנראה גם אם היה יודע לא היה מחשיב זה בעת מכרו, ושאל הקונה אם יש בזה אונאה ובטל המכר, או כיון שהמוכר לא ידע מזה כלל, אם כן לא זכה בעצמו בזה. ולאחר שהביא את דברי הראשונים והאחרונים כתב: "ושוב נתיישבתי שנידון דידן אינו דומה להנ"ל, ששם ודאי בכל אופן (גם באופן של הלבוש) בדיל וכסף ב' מינים הם, ואם נתכון לקנות בדיל לא נתכוון לקנות כסף, אבל ספר עתיק בלי חתימה הנ"ל ועם החתימה דבר אחד הוא ונתכוון לקנות הספר שיש בו חתימה עתיק יומין, וע"י שקנה הספר קנה גם החתימה שבספר, על כן, לבי נוטה יותר שהצדק בזה עם המוכר ויכול לתבוע זכותו על עילוי הספר ע"י החתימה". גדולי דורנו דנים בעניין אדם המוכר ספר עתיק יקר ערך, שהמוכר אינו יודע מהו ערכו האמיתי ולעומתו הקונה מכיר את ערכו, האם הקונה חייב להודיע למוכר מהו ערכו האמיתי? בספר "שולחן ערוך המקוצר" (ח"ח סימן רטז סקי"ב) מסיק עפ"י דברי הרמ"א שאם אין מחיר ידוע וקבוע לאותו ספר, אין הקונה צריך להודיעו, אך אם יש לספר זה מחיר קבוע וידוע לסוחרי עתיקות חייב הוא להודיעו, דלא גרע מהונאת ממון. ע"כ. בספר "משפטי התורה" (ח"ב סימן כו) דן באותו העניין ומחלק כך: שאם המוכר עצמו קנה קודם לכן את הספר ולא ידע את ערכו, לא זכה בו, שלא היתה דעתו לזכות בו, אך אם קיבל את הספר בירושה שבזה אין צורך לעשות פעולת קניין כדי לקנותו אלא זה בא ממילא, הספר נקנה לו, ולכן הקונה חייב להודיעו. ואפשר שנידון זה אף עדיף מן המקרה שכתב כאן הרמ"א גבי מי שקנה חפץ בחזקת בדיל ונתברר אח"כ וכו', דכאן הדבר גלוי לפניו (ואינו נסתר) והוא יודע שזהו ספר עתיק והיה עליו לברר את ערכו, ומשלא עשה כן נחשב כיאוש מדעת. והגר"י סילמן שליט"א (בקובץ הישר והטוב חלק י' עמ' צו) העלה שיש בכך אונאה, ופסק שהוא הדין אפילו אם המוכר אמר "יודע אני שהמחיר של הספר גבוה יותר...", וכן אם הקונה אמר למוכר שינקוב הוא בסכום שרוצה עבור הספר, שבכל אלו המקרים עדיין יש אונאה, כיון שאינו יודע המוכר על איזה סכום הוא מוחל וממילא אין כאן התרצות אמיתית במקח כמבואר במרן הש"ע (חו"מ סי' רכז סעיף כא): האומר לחבירו על מנת שאין לך עלי אונאה, יש לו עליו אונאה. במה דברים אמורים? בסתם, שאינו יודע כמה אונאה יש בו כדי שימחול, ואין צריך לומר אם אמר על מנת שאין בו אונאה, שהרי יש בו. אבל במפרש, אין לו אונאה, כיצד? מוכר שאמר ללוקח חפץ זה שאני נותן לך בק"ק יודע אני שאינו שוה אלא מאה על מנת שאין לך עלי אונאה אני מוכר לך אין לו עליו אונאה וכן לוקח שאמר למוכר חפץ זה שאני לוקח ממך בק' יודע אני ששוה ק"ק על מנת שאין לך עלי אונאה אני לוקח ממך אין לו עליו אונאה: אלא שבנידון שאלתנו, שמדובר בספר יחיד ומיוחד שאין שני לו (שכן בספר יש 10 עמודים מקוריים שלא הודפסו מעולם) יש לעיין אם בכלל יש דין אונאה בדבר שמחירו אינו ברור, והוא תלוי בהיצע ובביקוש לאותו חפץ. וראיתי גם אחרים שכתבו שענין המסחר בעתיקות שונה ממסחר רגיל, כי במסחר רגיל קביעת מחיר המוצר ע"י המוכר הינה אחידה, כלומר שעל המחיר ששילם המוכר עבור המוצר הוא מוסיף את אחוזי הרווח שרוצה להרויח ממכירתו, ובדרך כלל ברוב הענפים ישנו טווח מקובל כמה נהוג אצל שאר הסוחרים באותו סוג חפץ להרויח על חפץ זה, ולכן שייכת כאן טענת אונאה במקח, כי הקונה טוען שהיה יכול להשיג חפץ דומה בחנויות אחרות באותו אזור במחיר הרבה יותר זול, כלומר במחיר שהוא פחות משש עשרה אחוז ממה שקנה כמבואר בש"ע (חו"מ סי' רכז) . לעומת זאת, בעתיקות בדרך כלל נמכרים חפצים שיש כמותם רק בודדים בעולם ואי אפשר להשיג אותם במקום אחר בנקל ולכן הקונה לא יכול לטעון שהיה יכול להשיגם במחיר מוזל במקום אחר וכדומה. כמו כן, ברוב המקרים אין מחיר קבוע לחפץ, ויתכן שאותו חפץ נמכר פעם במחיר נמוך ופעם במחיר גבוה בלי שום הבנה, ואולי הדבר תלוי בכל פעם במידת הביקוש לאותו חפץ. נמצא שבמקרים רבים השייכים למסחר בעתיקות, קשה לטעון טענת אונאה במחיר, לא מצד המוכר ולא מצד הקונה, אלא אם מדובר בחפצים או בכתבי יד שיש להם מחיר קבוע בין הסוחרים. אמנם נראה שישנו לפחות מחיר מינימלי קבוע שאז אפשר לטעון טענת אונאה, מכיון שיכול לטעון שאת המחיר המינימלי יכול המוכר לקבל בכל מקרה אצל שאר הסוחרים ולפיכך תהא בזה טענת אונאה. ונמצא, שאף בנידון שאלתנו שמדובר בספר יחיד במינו, ולכאורה אין לו מקור השוואה, וממילא לא ניתן להעריכו, עדיין ישנו מחיר מינמלי שכולם (הכוונה סוחרי העתיקות) יודו שהוא שווה, וממילא והיה ונתאנה המוכר במחיר זה יכול לחזור בו ממקחו. מסקנת הדברים: קשה לטעון טענת אונאה במחיר של ספר עתיק יחיד ומיוחד, כיון שאין לו מקור השוואה, אמנם פשוט שיש מחיר מינמאלי שהסוחרים מעריכים ספר זה, וממילא אם הספר נמכר בפחות יהיה שייך בזה דין אונאה לרוב הפוסקים.