שימוש במוצרי חלב לאחר שהחברה נתנה הוראה להשמיד אותם

התשובה

שאלה יפה. הדיון שלנו בשאלה זו הוא האם לאחר שהחברה נתנה הוראה להשמיד את המוצרים אז בעצם היא הפקירה אותם, וממילא כל הרוצה יכול להנות מאותם מוצרים, ולכאורה זה "בל תשחית", לזורקם, ומדוע שאחרים לא יהנו בהם (ולשיטת אותו נהג אף מקיים בזה מצוות חסד). והיה מקום להתחיל לדון מצד הפקר, ומצד "איבוד ממונו לדעת" (סי' רסא סעיף ד), וממילא במקרה שלנו שהחברה אמרה במפורש להשמיד אזי לכל הדעות יהיו המוצרים הפקר שניתן לזכות בו, אלא שפשוט וברור שאין לנהוג כן מהטעמים הבאים: הנהג הוא עובד החברה, וממילא הוא חייב להקשיב ולציית להוראות החברה. אין הוא רשאי להחליט החלטות כאלו מדעתו, כל שכן אם ישנו תנאי מפורש מצד החברה שהיא לא מעוניינת שהמוצרים האלה ישארו אלא יושמדו, שכל תנאי שבממון תנאי. ובמקרה שלנו החברה אף מבקשת תיעוד של הכנסת המוצרים לפח ההשמדה ואף תיעוד ההשמדה. ולא שייך לדון מצד "כופים על מידת סדום", שכן דין זה חל רק במקום שאין סיבה וטעם לדבר, ואז זו התנהגות "סדומית", שמדוע שאחרים לא יהנו אם בכם זה לא פוגע? אלא שבנוגע לשאלתנו, ברגע שהחברה נותנת הוראה להשמיד את המוצרים, אזי באותו הרגע הם (כלומר הברקוד שלהם) יוצא מהמערכת, והיה ואחד האנשים שלקחו את המוצרי חלב קיבל קלקול קיבה, או מחלה מסוימת עקב צריכת המוצר, הרי המוצר אינו מופיע במחשב החברה, וממילא אין עליו אחריות, וזה בעצם יכול להוביל לתביעה קשה נגד אותה חברה. נמצא שלתהליך ההשמדה יש סיבה וצדק, וממילא לא שייך טענת "סדומיות". וממילא הנהג שהוא עובד החברה חייב לציית לתנאי החברה ואינו רשאי לחלק את המוצרים (אף בחינם וכל שכן בכסף), והלוקח ממנו עובר על בפני עיוור לא תתן מכשול, ועל שימוש בחפץ גזול. מסקנה: אין הנהג רשאי לעבור על חוקי ותנאי החברה, ואסור לו לחלק את המוצרים אלא חייב להשמידם. ממילא אסור אף לקחת ממנו את המוצרים בחינם, והלוקח ממנו עובר על איסור בפני עיוור, ומשתמש בחפץ גזול.